רונית מטלון סופרת
גב כף היד היה כהה מאד, צרוב שמש, ופנים כף היד וורדרד. לפעמים הזכירו כפות ידיה בובות כפפה בשני צבעים, שחור לבן, שמסובבים מצד לצד, שתי דמויות: הגב שהוא גם פנים והפנים שהן גם הגב. הן היו קטנות כפות ידיה, קצרות, התאימו למימדי גופה הקטן, הדחוס והעגלגל: בסבוסה.
היא עבדה עם הידיים, רק עם הידיים, הכניסה לכל דבר את הידיים: לעפר התחוח או היבש, דלי עם "כחול" להלבנת כביסה, חימר, האסלה שנסתמה בבית השמוש, בצק, גבעה של קוסקוס, פח הזבל בקדמת הבית שלתוכו השליכה משהו שהצטערה עליו כעבור חצי שעה, מלט, מסמרים, דשן לצמחים, ערימת עגבניות בשוק או אפונה ירוקה, פח זיתים, מי אש – מקור ששון גדול (מה היו בעצם "מי אש"?)
היא אמרה: "תכניסי, תכניסי את הידיים, אל תעמדי לי פה כמו בהצגה."
או, חמור מזה: "הוא לא מכניס, זה, את היד, מלמעלה למעלה מורח לי."
היא רצה אל החומרים בדבקות, להוטה לערבב ולהתערבב בעצם גופה ממש. היתה תמיד "המטרה," החובה הקדושה שהפכה לעונג, העבודה שעמדה תמיד מעליה, ערך מוחלט. לא נכון: היא היתה העבודה, בלי מעל ומתחת.
זריזות הידיים שלה, מה שקוראים "חריצות," היתה דמיונית, אל-אנושית כמעט, מזכירה דמויות קומיקס: היא לא היתה סתם תכונה, הזריזות, אלא קטגוריה.
כשעקבת אחר מהלכיהן של הידיים האלה באוויר ובחומר, הסתחררת: תוך שניות הותכו כל ההבחנות בין תנועה לתזוזה, פעולה לפעולה, ונהיו אד לבנבן, צנטרפוגאלי, שכתמי צבע ושברי כתמים טסים בו זה אחר זה ובתוך זה.
ככה לראשונה ראיתי את זה (הייתי על יד זה לא פעם לפני כן אבל עוד לא ראיתי) בשעה הסהרורית ההיא של בטרם שחר, שהתמתחה והתמתחה, עד שמונה בבוקר עוד היתה בטרם שחר.
היא העירה אותי כמו שנהגה להעיר: בטלטול מהוסס של כתפי שתוך שניות הפך לטלטול נמרץ. ישנתי במיטתה. אולי ישנתי במיטתה ואולי הגעתי אליה במחצית הלילה, סופגת בשוויון נפש, מתוך שינה, את דחיפותיה לעבר קצה המיטה, הרטינה הכבדה של ה"תפסיקי לישון לי באלכסון, הרגת אותי."
רבוע החלון של חדר השינה, המחופה בווילון שקוף למחצה שהוסט הצידה, היה עוד מלא חושך, כאילו התפקע הלילה מרוב דיבורי חושך שהיו לו לפני שנעתר לסגת, וחודי הברושים, אחד גבוה ואחד פחות, ניבטו בו בקושי. זמן מה עוד ישבתי על המיטה, ערה לגמרי, מביטה בכהות הזו שלקול הרעשים הביתיים שהקימה ברחבי הצריף, היתה פחות מאיימת. היא כבר היתה לבושה בשמלה הזו עם הכפתורים מלפנים שלימים, בתצלומים בעיקר, הזכירה לי מדים של פועלת סובייטית במפעל בוכנות. היו לה שלוש כאלה, באותה גיזרה ובצבעים שונים, כולן ירושת אחותה בצרפת: כחול, סגול, חום (דודתי נהגה לקנות כמעט כל דבר בסדרות, בעיקר מה שלפי דעתה "ישב עליה חלום" – התרשמות שהחזיקה מעמד שבועיים לכל היותר)
פניה היו חמורות, לכודות באיזו מחשבה שנכרכה סביב איזה "סידור" ביום הקרוב מאד, השעות הקרובות, משהו שכמעט תמיד היה קשור ברצונה האדיר "להשתלט," לרדות כמעט, באי- אפשריות של משימת החיים. תוך דקות הציבה אותי על רגליי, על המיטה, הלבישה בעיוורון הזה של הנימרצות והחיפזון, זרועי נתפסת כמעט תמיד מחוץ לשרוול או עקומה בתוך השרוול: הייתי בת ארבע וקצת.
כשהשתופפה למרגלות המיטה לשרוך את שרוכי נעליי נגלה שוב הרבוע של החלון, אבל אחר: הכהות הצפופה ההיא פינתה את מקומה לאפורים שהלכו והידללו, נמהלו באור החיוור. נסענו באוטובוס הראשון לפתח תקווה, לאותו דבר שכינתה בדרכה הלקונית "יש לי משהו היום": הכנת חמש מאות סנדוויצ'ים למפעל הקיטנות בפתח תקווה והסביבה, ג'וב נוסף על מישרתה הרגילה לחופשת הקיץ.
חמקנו דרך גרם מדרגות צדדי, מעופש, של בניין העיריה לתוך מרתף רחב ידיים או מיקלט, מדלגות על קרטונים, הררי ניירות, פסולת משרדית, פחי זבל מגושמים. היה חושך גמור, בתולי: כשמצאה את מתג החשמל והעלתה אור נדמה היה כאילו הואר החלל בפעם הראשונה בתולדותיו, בעצמו נדהם מפניו החדשות. היא השליכה את תיקה על אחד הכיסאות המאובקים והשבורים שהתגודדו בצד בערימה, בבת אחת נשאה אותי בזרועותיה והושיבה על אחד משולחנות העבודה הארוכים: "שבי," ציוותה. זו היתה אחת המילים היחידות שהוציאה מפיה כל אותן שעתיים וחצי. האחרות היו: "נספיק אינשאללה עד שמונה וחצי."
היינו שתינו, שני שולחנות העבודה הארוכים, זה מול זה, שפונו קרוב לוודאי מאיזה בית נוער, קירות הבטון האלה סביב סביב שהצמיחו גבשושיות, תבלולים עכורים משונים, שעון קיר שמישהו מצא לנכון לתלות שם, שלושה שקי ניילון ענקיים שקופים שבתוכם נדחסו חמש מאות לחמניות, מיכלי פלסטיק עם ביצים קשות ומלפפונים חמוצים וארבע קופסאות של ממרח שוקולד "השחר". והיתה מנורה, המנורה. היא השתלשלה מחוט חשמל דקיק שהיה קבוע בתקרה, נושא נורה צהובה, אטומה, תפוחה מאד כאילו עמדה להתפוצץ בכל רגע. הנורה היטלטלה מעל לראשה כל זמן שעבדה, מעל לשולחן העבודה, טלטלות עדינות, ימינה ושמאלה, מסתחררת לפעמים במעגל רפה, כאילו נשבה רוח בחלל הבטון המלבני, חסר החלונות. היה שקט מוחלט, מלא דריכות, תנועות, רק תנועות, בלי קול, צללים צהובים שזרעה המנורה, מתנודדת מעל לראשה הקדחתני כאילו כלום. לא העזתי לנגוס בלחמניה שתקעה בידי, מסומרת לסידרת הפעולות של הסרט הנע שהתחוללה מולי, בלי סדק של הפוגה, אפילו לא השהיה אחת, בטראנס שאחז בה והתחולל מחוץ לזמן, מחוץ לגוף או התודעה, רק תזוזת האוויר הזו בתור עדות לתנועה העצומה שחלפה בו: בציעת החמש מאות בסכין, במהירות שיא, מריחה בסלט ביצים, שתי פרוסות מלפפון חמוץ, אריזה, מריחה בשוקולד "השחר," אריזה וחוזר חלילה.
מחוגי השעון על הקיר מאחוריה צייתו לקצב ולתנועות החרדה שהלכו וגאו בי, תפחו מרגע לרגע עם תנודות הנורה הצהובה מעל לראשה, סימני הפיסוק האלה בתוך הקדחתנות השגעונית, הנואשת שלה. "היא תספיק? היא תספיק?" התחננתי בליבי, מרגישה במתח הזה שהיקשה את אבריי, בנביטה הפתאומית של הרוך הקשה ואיתו, תחושת שותפות חדשה: "אנחנו נספיק, נספיק?"
***
מתוך "קול צעדינו"