הסיום

רונית מטלון

 

 

הסיום

 

 

 

 

אני מחליטה לסיים ספר כשמשהו פוקע בי  ואי אפשר יותר, לא במקום הכתוב הזה, לא בזמן  ולא עם מי שכותב

 או כשאוזלים הדמיון הלשון והאמונה

 או לנוכח הופעה מועצמת של הדמיון הלשון והאמונה

או כשהחלטת הסיום מתגלמת בדבר ולא בי

 או כשברור שצריך

 או כשהבהירות שצריך כרוכה בהשלמה עם תבוסה

 או ברגע ההשלמה עם זה שיש לשון עתיד שבה אפשר עוד פעם

או כשאני משתוקקת לבלתי ידוע, לדילוג על עצמי,  ל"לא אני", לספר הבא

או שלדמויות ולסיפור ניתן כבר הגורל  הפתוח של החיים

 או כשהגורל הפתוח של הדמויות והספור הוא השלמה של מהלך

 או כשלפחות יש לו מראית עין של השלמה של מהלך

 או כשאני יכולה להגיד "מהלך"

 או כשברבע האחרון של הספר מתחדד הכל לקראת משהו שקוראים לו "התרה"

או כשמבשילה תחושה של היקף מידה ושיעור

 או מקוצר יד

 או כשאני מביאה התנהגויות של סוף

 או כשההתנהגויות של הסוף שאני מביאה מאשרות את ההכרה שהוא בהישג יד

 או כשאפשר להביט לאחור ויש מספיק "לאחור"

 או מאפיסת כוחות

 או מכניעה

 או מקוצר רוח

 או מאהבה לדברים קצרים

 או יותר קצרים

 או כשהוודאות על השלמות היחסית שניתן ואפשר לשאוף אליה בתוך החלקיות, היא וודאות או כשהגיע הרגע המתוכנן מראש

 או כשכל מילה נוספת תהרוס

 או כשמשהו או מישהו נשארים פעורי פה

 או כשיש כבר פה שאפשר לפעור

 או כשההתרה של הסיפור והדמויות מאותתת  על דבר חדש, מסתורי ושובר לב, אבל בשקט

 או כשמשהו בסדר או בטון של הדברים  קצת מזכיר את צ"כוב, רק לי

 או כשזה בעצם נראה, נקרא ומוחש כמו אמצע, אבל אחר.