הסיפור הראשון?

רונית מטלון

הסיפור הראשון?

לא לזכור את הרגע הוודאי של הספור הראשון ואת הילתו, חמור בערך כמו שיכחת הארוע של אובדן הבתולים : בעד מה מתייצבת השיכחה הזאת ויותר מעניין, נגד מה? מי באמת הראשון, זה שבא מספיק מוקדם, לקח מספר כחוק והמתין, זה שנכנס לרופא לפניו לרגע "רק לשאול שאלה," זה שהובהל לחדר  הטפולים לפני שניהם כי התעלף במסדרון, או זה שמכיר את הרופא עוד מהצבא והקדים את כולם? בקצור, זה שנכתב "ראשון" ונזנח אחרי עמוד, זה שהושלם ונשלח לכתב העת אך לא התפרסם, זה שהושלם אך נגנז במגירה או זה שהתפרסם? כי הספור הראשון, לפחות עבורי, לא היה אלא תקופה של כמעט שנה, רצף של נסיונות, רגעים, דפים דקיקים צהבהבים שכולם היו במידה זו או אחרת, ראשונים בתכלית.

 אמא היתה אפופת קדרות מהדפים הצהובים (בלוקים של נייר מכתבים שרכשתי בחנות של לוי, שלא היתה אלא חדר צדדי בצריף שלו ושהציעה מכשירי כתיבה, תכשירי צביעה לשיער, פיג"מות פלנל לחורף וחמרי בניין) וניבאה את הרע מכל: " ניירות וניירות. את תגמרי כמו אבא שלך עם הניירות, בזבל."

ואכן, הפח במטבח שרוקן לפחות שלוש פעמים ביום, נגדש בניירות צהובים "מבוזבזים" שעל רובם נכתבו לכל היותר שלושה משפטים. זה היה העניין: מאבקי העיקש עם המלאך נסב רוב הזמן על פרוצדורות ונימוסי שולחן, לא פחות מאשר על תכנים, כלומר: על כתיבה תמה. היה ועוד יש לי,  כתב יד מזעזע: לא ממש בלתי קריא אך כה מכוער! קשה לתאר עד כמה פצע אותי כיעור זה שנתפס ממש כאלמנט של טומאה, כשהפעולה הפיסית של הכתיבה היא סוג של התקדשות: הטון הנכון של המשפטים  עלה לגמרי בקנה אחד עם צחות האותיות ואני העתקתי לנקי וחזרתי והעתקתי לנקי, ימים על ימים. עד היום, למרות שנטשתי את שיגעון הכתיבה התמה,  נדמה לי שיש משהו במעשה הכתיבה, "היצירה" בכלל, שמצריך, ממש מחייב, שוליים רחבים של תנועות שווא, בהיה, חלומות בהקיץ, בזבוז:  בזבוז זמן, אנרגיה, יעילות במובן המקובל שלה, חלל, כסף לפעמים, בקצור – כל מה שנרתם מראש לתכלית מוצהרת. "הבזבוז" איננו אלא השוטטות הזו באפלה או החצי אפלה שבתוכה מגלים או לא מגלים לבסוף את האובייקט.

הייתי אז בת שמונה עשרה וקצת ונסעתי לאוניברסיטה מגני תקווה, שכונת ילדותי, בשני אוטובוסים. החלום הסיפרותי היה גולמי מאד ומעורפל (פחדתי ממנו ונמנעתי ממנו) ובכל מקרה, משועבד תמיד לתשוקה אחרת, גדולה  ממנו לאין ערוך באותם ימים אבל גם לגיטימית  ממנו: התשוקה להשכלה. שאפתי בכל כוחי להיות "נערה משכלת," לא כל כך לנצח משהו כמו להמלט ממשהו ( אחי הגדול מאד ואחותי הגדולה, ילדי המעברות של שנות החמישים, יצאו לשוק העבודה קצת אחרי בית הספר היסודי.)

 וכך, הגבורה הסיפרותית שהרעישה אותי, לא היתה אנה קרנינה, אמה בובארי או איזבל ארצ"ר, אלא סו  של תומס הרדי ב"ג"וד האלמוני." כמה הדהימה אותי ועדיין מדהימה,  הנערה המג"וננת הזו, יוקדת בתאוות ידע, נחושה לכייר בעצמה את תודעתה העצמית, שעורכת מחדש את פרקי הברית החדשה כי המתכונת הנתונה לא נראית לה ומכריזה: "אני לא פוחדת, לא מהגברים ולא מהספרים שהם כותבים!" 

אבל פחדתי. לא כל כך "מהגברים והספרים שהם כותבים" כמו מהרצון הלא מפורש, שלא העז להתגלם במילים, להיות מישהו שחי במילים, לחיות במילים. דחיתי את עצמי, משעה שוב ושוב את "זה" לאיזשהו אחר=כך ראוי באמת, נגררת עם המגירה שהיתה לה תחתית כפולה: החלום החוקי על ההשכלה, והבלתי חוקי על הסיפרות.  יש לי זכרון  של החולשה הזו: הנסיעות האינסופיות באוטובוס מגני תקווה לאוניברסיטה, בעיקר בלילה, בדרך חזרה, עם העייפות, המורא והתשוקה  כלפי "הלמודים", הבחילה מסיגריות ועשרות סוכריות דבש בשיעורים. האוטובוס ריק כמעט, אור קלוש צהבהב מטיל צל סהרורי על הנוסעים המכונסים בתוך עצמם, כמו נידונים. בירידה של גת רימון, הכביש המתוח בין הפרדסים האפלים, אני מתבוננת בגבו האיתן של הנהג ומשהו מבעית תופח בי מרגע לרגע, גואה: איזו תחושה של אי ממשות, של המציאות כאחיזת עינים, חוטים פרומים, חרדת אינסוף.

זה היה באחת מאותן נסיעות שקרה לי הדבר ההוא שקוראים לו אולי "הספור הראשון" אבל בשבילי היה ההכרה הראשונה, שבמובן מסויים היתה חשובה לאין ערוך מהספור, מהאובייקט.  לפני באוטובוס ישבו שני גברים צעירים, כמעט נערים, ושוחחו. לשיחה היו טון ולהט של וויכוח: הם התווכחו, כמעט התנצחו,על שירה, על שיר אחד של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי." האוטובוס הפעם היה מלא מפה לפה, אישה אחת וצרורותיה כמעט התיישבה עליהם ואני התאמצתי להקשיב, נרגשת מהפתוס של השיחה, החום, התחושה שהלכה והתעצמה שהנה, אפשר לביית את "התרבות" מתחת לעורך, למצוא ולראות בה בית. לקראת הסוף, כשקמו ממקומותיהם לפני שעצר האוטובוס בתחנה, שאל אחד מהם: " ושלחת את השירים?"   "כן," השיב השני, הגבוה: "העורך קיבל. הם יתפרסמו בחוברת הבאה של "סימן קריאה."" הצצתי בו בחטף כשיצא: ממושקף, נחיריים בולטים, רגיל. תריס הברזל קרס בתוכי בבת אחת: רציתי גם. מאד. בבת אחת פגשתי את רצוני עין בעין. חזרתי הביתה אחוזת אמוק, עם דופק מהיר: אצבעותיי רעדו כל כך עד שבקושי הצלחתי לאחוז בעט. לא היה לי מושג מה "הספור." על השטיח בסלון, עד שתיים לפנות בוקר, קלקלתי בלוק שלם של דפים צהובים עם משפט הפתיחה: "מאדאם ראשל הלכה למות וידיה, שבדרך כלל בבקרים הטחובים…" אבל זה לא היה ספור הפתיחה אלא משפט הפתיחה הראשון, שנפער ללא פחות מהיקום כולו, ולא הצליח להשאר שלם אפילו יום. היה לי חוסר המנוחה התמידי של הנטיה ל"רעיונות", כמו לאמא, שהעבירה את הוורדים בגינה ממקום למקום, בדומה לרהיטים בבית, כך שאף פעם לא צמחו ולבלבו באמת תחת מבטה המלא צער ותמהון:"אני לא יודעת למה השושנים האלה אף פעם לא מצליחות לי."

 חודשים התשתי את עצמי בנסיון לכתוב  ספור שכל מילה בו היא ההגדרה המילונית שלה. ואחר כך ההגדרה המילונית של המילים בהגדרה המילונית,  וההגדרות המילוניות של הגדרות ההגדרות, וכה הלאה.  הלכתי וטבעתי. הייתי מאושרת: הפסקתי לנסוע לאוניברסיטה בשני אוטובוסים. ממשפט הפתיחה הראשון נותרה מילה אחת שלא היתה לה כל הגדרה מילונית: ראשל. האם היתה אותה ראשאל בת שמונה עשרה, עשרים ושמונה או שמונים? אני כבר לא זוכרת, לא שמרתי כלום ו"הטקסט" למרבה המזל, מעולם לא הושלם. היו שלושה עמודים של כתב יתדות בכתיבה תמה מאומצת. הראיתי אותו לחברתי. היא נשאה את עיניה מהדף: "לא מבינים כלום," אמרה. הוקל לי. עכשיו אפשר היה להזיז את "זה" הצידה: "זה" לא היה הספור הראשון אבל הפחד הראשון, רק שבתוך המילים, בפנים, לא מבחוץ.