כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לִישֹׁן
לָאַחֲרוֹנָה לֹא סוֹגֶרֶת תְּרִיס
לֹא פּוֹתַחַת מַזְגָן —
רַק וִילוֹן לָבָן
בֵּינִי לְבֵין
הַלַּיְלָה
שֶׁכָּל הַלַּיְלָה יִנְבֹּר בַּקּוֹמְפּוֹסְט מִתַּחַת לַחַלּוֹן.
בַּשַּׁחַר
אוֹר יָרֹק
עוֹשֶׂה לִי פַּרְצוּפִים מִן הָאֶדֶן
וַאֲנִי מְצִיצָה ,מְצַחְקֶקֶת
וְנִרְדֶּמֶת חֲזָרָה
מְרֻצָּה וּמֻשְׁקֶטֶת
כְּאִלּוּ הִכַּרְתִּי
אֶת הַבָּחוּר שֶׁעוֹד אֹהַב
בִּשְׁלַב הַתִּינוֹק.
סבינה, האור הירוק של חוצנים?!..
נחת יקירה, נחת רוח יש לך לתת…
תמי, אני עצמי לא הבנתי למה 'אור ירוק' וניסיתי לשנות את זה, אך אי אפשר. האור שבא אל החלון בבקר הוא אולי ירוק מחמשת הדקלים הגבוהים המסננים אותו לפני שהוא מגיע לחלון.
מתוק! הדימוי האחרון עושה את השיר. יום יפה לך, ימים יפים!
זה נכון שהדימוי בסוף עושה את השיר. ברבים משירי יש מבנה כזה, מין פואנטה, מן הפתעה שבאה פתאם, לכותבת עצמה.
חשבתי שכבר אמרו הכל, אבל הפתעת עם "הַלַּיְלָה יִנְבֹּר בַּקּוֹמְפּוֹסְט מִתַּחַת לַחַלּוֹן". מבריק בעיניי.
ארז.
זאת המציאות שלי. אני זורקת את החמרים האורגניים מתחת לורדים שבחלון, ובלילה כל מיני חיות קטנות, בינהן נמיות… נוברות שם.
אהבתי מאד – כרגיל 🙂
תודה, אומי.
סבינה רק שקט
וכתיבה
נפלא
תודה, מירי.
זה יפה, הווילון הלבן, לבדו, בינינו לבין הלילה. נשארו רק עוד כמה ימים/לילות שבהם זה אפשרי – אחר כך יגיע החורף במלוא עוזו, וצריך יהיה לסגור חלונות. אבל כמה יפה להתענג על זה בינתיים – וגם על השחר התינוקי.
שיר מעניין, סבינה. האם יש לקומפוסט ריח עז? כנראה מתרגלים…
רות, אני פשוט זורקת את הקליפות והשאריות וכל מה שיכול להרקב מתחת לצמחיה ומכסה מדי פעם בעשב קצוץ או קש. אין לזה ריח. כעבור 3 שנים זה כבר ממש דשן. אבל דרך יעילה יותר היא להחזיק קומפוסטר. מן מתקן קטן שמחמם את החמרים והם הופכים מיד לדשן.
כְּאִלּוּ הִכַּרְתִּי
אֶת הַבָּחוּר שֶׁעוֹד אֹהַב
בִּשְׁלַב הַתִּינוֹק.
זה מקסים.זאת אהבה בהתגלמותה. להכיר את הבחור שלך לני שהיה מוכר, ולפני שהיה שלך.
תודה, איריס.
פה התכוונתי פשוט שאני רואה את השחר ולמרטות שארדם ואקום יותר מאטוחר, ארגיש שאני מכירה אותו מהתחלה. וזה משנה.
אבל גם לגבי האהבה אני מרגישה כך. בספרי שהופיע זה עתה 'מונוגמיה עילית' יש שיר כזה:
בְּאַגָּדָה סִינִית עַתִּיקָה
גִּלִּיתִי עַל עַצְמֵנוּ
שֶׁכְּבָר בְּהִוָּלְדֵנו
ּ דֻּבַּר בָּנוּ גָּבוֹהַּ,
וְהָאֵלִים קָשְׁרוּ בְּסֶרֶט
אֶת רַגְלֵינוּ,
וּבַּיָּמִים צָמַחְנוּ מִמֶּרְחָק
וְהַשָּׁמַיִם הֻתְאֲמוּ לְמִדּוֹתֵינוּ.
כְּאִלּוּ הִכַּרְתִּי
אֶת הַבָּחוּר שֶׁעוֹד אֹהַב
בִּשְׁלַב הַתִּינוֹק.
סבינה'
לכך לא זכיתי – אך כבר סיפרתי ראיזה פעמים איך בגיל 19 בערך הכרתי את אשתי לעתיד כשהיתה בת 6, באה ויוצאת ממושב קדימה – ואני השתתפתי באיזה סמינר למורים בהדסים. מובן שלכל זה לא היה כל מקום – בחור שיחליט, למראה תינוקת ,זאת תהיה אשתי. מה פתאום? נו, באמת! כמובן לא ראיתיה עוד – למען המידה הטובה עברו 19 שנים, כשנות חיי אז עת הפגישה העלומה הראשונה, עד שראיתיה שוב, ליד לוח מודעות כלשהו באונינברסיטה. בוודאי לא הכרתיה, לא זיהיתיה, רק מצאה חמן בעיניי ו"התחלתי איתה" רק זמן רב אחר כך התברר שהיא אכן ממושב קדימה. אידך זיל גמור.
זה היה – ועדין עבורי – סיפור קדוש, ולמה לספר אותו פה בפרהסיה. לך סיפרתי – אחרת את מי זה כבר מענין…? – אגב, קראתי גם בסיפור מעשה דומה, לא מזמן, לא ממש נזכר כרגע איפה.
אז זה אולי מקרה דומה למה שכתבת בשיר.
סליחה ששיתפתיך.
משה
תודה ששיתפת, משה! זה נפלא שאפשר כאן להגיע לחווייות שלא מספרים בדרך כלל. האם אתם עדיין ביחד?
כְּאִלּוּ הִכַּרְתִּי
אֶת הַבָּחוּר שֶׁעוֹד אֹהַב
בִּשְׁלַב הַתִּינוֹק.
סבינה'
לכך לא זכיתי – אך כבר סיפרתי ראיזה פעמים איך בגיל 19 בערך הכרתי את אשתי לעתיד כשהיתה בת 6, באה ויוצאת ממושב קדימה – ואני השתתפתי באיזה סמינר למורים בהדסים. מובן שלכל זה לא היה כל מקום – בחור שיחליט, למראה תינוקת ,זאת תהיה אשתי. מה פתאום? נו, באמת! כמובן לא ראיתיה עוד – למען המידה הטובה עברו 19 שנים, כשנות חיי אז עת הפגישה העלומה הראשונה, עד שראיתיה שוב, ליד לוח מודעות כלשהו באונינברסיטה. בוודאי לא הכרתיה, לא זיהיתיה, רק מצאה חמן בעיניי ו"התחלתי איתה" רק זמן רב אחר כך התברר שהיא אכן ממושב קדימה. אידך זיל גמור.
זה היה – ועדין עבורי – סיפור קדוש, ולמה לספר אותו פה בפרהסיה. לך סיפרתי – אחרת את מי זה כבר מענין…? – אגב, קראתי גם בסיפור מעשה דומה, לא מזמן, לא ממש נזכר כרגע איפה.
אז זה אולי מקרה דומה למה שכתבת בשיר.
סליחה ששיתפתיך.
משה
סבינה,
אנא מחקי פוסט -תגובה שעלה לי במקרה פעמיים. ( אינני יודע איך זה קרה).
לא, איננו עוד יחד. אשתי ז"ל הלכה לעולמה.
סבינה,
שכחתי מהסיפור פרט חשוב.
כשסיפרתי לאשתי – בראשית נישואינו – על הפגישה הנפלאה, חשבתי שאולי תגיד שאני רוצה סתם למתוח אותה – אך לא: תגובתה היתה אחרת. סיפרתי לה שאני זוכר את הילדה ההיא שהיה לה כובע סרוג כזה, – והיא אמרה: כן, הכובע הזה עוד יש לי, והראתה לי אותו. ויש לה גם תמונה בכובע הזה, כילדה קטנה. כך שהכל מתאים.
אני עוד שומר על הכובע. לו ניתן – הייתי מראה לך את התמונה, לפחות – אך בתגובות אין לכך מקום…
תודה על תגובתך.
הערה: בין המנקדים והדקדקנים דקי השכל פגשתי לפני ימים אחד שהתלונן שאינני מגיב על הפוסטים פה. זה אי-צדק כי מי כמוך יודע שאני כן מגיב. אבל רמת התגובות משתנה. יש על יותר ויש רמות.
אם הפרידה היא מחמת מוות– זה נקרא שהייתם יחד כל החיים וזה הישג!