אני עדיין נסערת מקריאת הפוסט של ענת פרי בענין יחס הנצרות ליהדות והחשש מן האפיפיור החדש.  ולא מצאתי טוב  יותר מאשר  להעלות כאן שיר מתורגם  של המשורר הנזיר הידוע

 ג"רארד מאנלי הופקינס  שמבחר בשירתו ,הקשה מאד לתרגום, הופיע לאחרונה  בתרגומו של פרופ" שמעון זנדבנק ושאני כתבתי על כך רשימה בהארץ.

                                                                  

 

 

          תּוֹדָה לָאֵל   

 

 

תּוֹדָה לָאֵל    עָל הַנְּקֻדִּים  וְהַבְּרֻדִּים :

שָׁמַיִם  עִם כְּתָמִים כְּמוֹ פָּרוֹת ,

שׁוּמוֹת שּוֹשָּנִּיוֹת  עַל דַּג-טְרוּטָה שׂוֹחֶה לוֹ לְתֻמּוֹ…

 

עַל גַּחֲלֵי הָאֵשׁ , עָלֵי שַׁלֶּכֶת , כַּנְפֵי הַזַּרְזִירִים ,

עַל עֲמָקִים מְחֻלָּקִים לְמִשְׁבְּצוֹת —   נִיר חוּם חָרוּשׁ ,

                                               שְׂדֵה-בּוּר -חֲבַרְבּוּרוֹת,

מַכּוֹשׁ וּמַחְרֵשָׁה , כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לְכָל מִקְצוֹעַ:

                             הַפַּטִּישִׁים ,   הַחֲבָלִים  וְהָרִתְמוֹת ,

 

וּשְׁלַל  צִבְעֵי הַטֶּבַע : כָּל הַמְּרַצֵּד , הַמְּהַבְהֵב וְהֶחָבוּי-גָּלוּי,

כָּל הַמְּנֻמָּשׁ וְהַמְּנֻמָּר וְהַמַּחְלִיף עוֹרוֹ ,

כָּל הַחַיּוֹת הַדּוֹהֲרוֹת , הַזּוֹחֲלוֹת , הָעֵירֻמּוֹת וְהַתְּמִימוֹת

                                            אֲשֶׁר שָׁמַע שְׁלֹמֹה  —

 

אוֹתָן בָּרָא , יָצַר , עָשָׂה וְאַף תִּכֵּן   –זֶה הַשּׁוֹכֵן מֵעַל לְכָל שִׁנּוּי

יִשְׁתַּבָּחַ שְׁמוֹ.

 

 

 

 

 

ג"ררד מנלי הופקינס

 

הלב, לב הרים לו

 

מאנגלית: שמעון זנדבנק

 

הוצאת  אבן חושן 2008

 

 

 

 

סבינה מסג

 

 

נזיר מעונה—משורר חדשן

 

 

 

 

בשמחה רבה שמעתי על הופעת מבחר משירתו של הופקינס בעברית. אין שום ספק  שזו תוספת הכרחית למדף הספרים של כל קורא שירה. אלא שיש לבוא אליו מוכנים להתמודד עם קשיים. אלה אינם טקסטים קלים לקליטה. מבחינה זו יש דמיון בין אמילי דיקינסון, המוכרת לקורא הישראלי, לבין הופקינס המוכר פחות.

 

בשני המקרים מדובר בדמויות של מתבודדים שלא פירסמו בימי חייהם.  עובדה זו במקום לרפות את ידיהם חיזקה את רוחם להתעקש על יחודם. הם עשו בדיוק מה שהם רצו. משום כך שירתם נראית במבט ראשון מוזרה וגחמנית. היא מוזרה בשל עולמה התימטי  המשקף אמונה דתית גדולה ,והיא מוזרה בשל בעטיה שלבפרוזודיה, חדשנית ונסיונית . פרוזודיה זו היתה בלתי מקובלת במאה ה 19 וזו הסיבה העיקרית לכך שהשירים לא התפרסמו בימי חייהם של שני המשוררים,אך דוקא היא היא שהפכה אותם למעניינים במאה העשרים  שוחרת החידושים.

 

ג"רארד מנלי הופקינס   (  1889—  1844 ( היה בוגר אוכספורד שבחר בנתיב של נזיר ישועי . עם הכניסה למנזר השמיד את השירים שכבר הספיק לכתוב ושאפילו זיכו אותו בפרסים, וגזר על עצמו לא לכתוב עוד אלא אם כן יתבקש לכך על ידי הממונים עליו. הבקשה הגיעה ב 1875 כשספינה בשם "דויטשלנד" נטרפה במוצא התימזה על 175 נוסעיה וביניהם חמש נזירות פרנציסקניות. שגורשו מגרמניה מכח חוקים אנטי-קתוליים.

הופקינס כתב פואמה ארוכה שלא פורסמה בשום במה ספרותית ישועית.  התכן היה אמנם  הארועים הדרמתיים והתנהגותן ההרואית של הנזירות , אך סגנון הכתיבה היה פורץ דרך ונתפש כמוזר.

 

במה מתבטא יחודו של הופקינס?  הופקינס יצר שפה וריתמוס שלא נודעו כמותם בשירה האנגלית של התקופה הויקטורייאנית. מתוך רצון לרענן את השירה וגם כדי להתאים את הצורה לתכן הנסער של מרבית שיריו פנה הופקינס אל השירה הוולשית ואל השירה האנגלו-סקסית הקדומה המשופעת באליטרציות, אונומטופיאות, ומצלול מרובה עיצורים המפעיל היטב את כל איברי ההגייה. החידוש העיקרי המיוחס להופקינס הוא "רתמוס מוקפץ"  זהו מקצב טוני המתעלם ממספר ההברות ומביא בחשבון את מספר ההטעמות בלבד.  הוא משופע במלים חד-הברתיות והן הן שיוצרות את אפקט הקפצנות. למרות שהיום קשה לראות את זה , אין זאת כי בזמנו, על רקע הריתמוס הזורם של מרבית השירה האנגלית,  איפשר הדבר קירבה רבה יותר לשפת הדיבור.

 

  כמו כן תבע הופקינס את המושגים  "נוף-פנים" ו"מתח פנים"  ו"מתח-פנים"   inscape לכל עצם ולכל תופעה יש נוף פנימי      משלו שאותו מבקש השיר ללכוד. האנרגיה המפעילה אותו בעשייתו היא המתח-הפנימי של  העצם המחזיק את קיומו והמושך אליו את תשומת הלב של המשורר  במין זום אדיר הדומה לאפיפניה.  מרטין בובר מדבר על דברים דומים במונחי  פגישת אני/אתה .

 

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה קראתי את טביעת הדויטשלנד.  למרות שכבר הכרתי את אליוט ופאונד ודילן תומס – נפעמתי ונסערתי ורצתי לספר לחברים.  אני משערת שמה שהיכה בי  היה הצרוף האוקסימורני כמעט של שפה גבשושיתית מקפצת ומנתרת ופועלת על מיתרי הקול, אפילו אם זה רק הקול הפנימי המהוסה,כשהיא באה עם תכן אמוני המושך אל הנשגב.

 

ולא שהבנתי הכל., אלא שעשיתי את מה שלימים ראיתי שהופקינס מציע לחברו המשורר רוברט ברידג"ס:

 

            מסכים שהשיר צריך עיון והוא סתום  ובכל זאת יכולת  [- – – ] לקרוא אותו באופן ששורות ובתים היו נחקקים בזיכרון ורשמים שטחיים היו מתעמקים, ומשהו היה מוצא חן בעיניך בלי שתמצה הכל. [ – – – ]  ואגב כך היית מסתגל יותר לסגנון ולתכונותיו, שהן לאו דוקא משונות.  אומרים שספינות המפליגות  מנמל לונדון לוקחות איתן לדרך מים מן התמזה. המים היו עכורים ומסריחים בראשית הדרך, אבל בהדרגה הפרישו את הזוהמה שלהם ובתוך ימים מספר היו טהורים ומתוקים ובריאים וטובים מכל מים שבעולם. [- – -] כשאנחנו רואים דבר חדש, כמו הסיכונים שלקחתי ב"דויטשלנד", אנחנו מגיבים תחילה בבקורת שהיא לא האמיתית ביותר, הטובה, הפנימית, העמידה ביותר, אלא היא קרובה למה שאומרים עמי-הארצות וההמון.  זה מה שקרה לך. " דויטשלנד", כשהפליגה לראשונה, שיבשה את דעתך, העכירה אותה בבוץ וולגרי ודוקא אז שאבת את דברי הביקורת שלך בעודם מסריחים ומעופשים, ולעומת זאת, אילו נתת למחשבות שלך לשקוע, היו מצטללות והיו יותר לטעמי. לכן התעלמתי מהן כי הבנתי שהן בגדר שאיבה ראשונה [- – -]

 

 איזה שיעור בקריאת שירה! איזה בטחון באיכות כתיבתו!

 

קטע זה מופיע במבחר שמגיש לנו  שמעון זנדבנק  בספרו החדש  הלב, לב הרים לו.

 ספר זה הוא מעשה הרואי בפני עצמו.כי, כמו שכבר נאמר, שירתו של הופקינס קשה לקריאה גם במקור, מה עוד בתרגום. .ואין זה ברור מאליו שכן לפעמים התרגום יוצר פשטות פרשנית. התנך למשל קל יותר לקריאה באנגלית מאשר בעברית. וכאן עולות השאלות הקלסיות שפרופ זנדבנק בעצמו מעלה כשהוא דן בתרגומים, האם צריך היה להציל את  הקלסיקון הגדול שלפנינו מן הסבך המילולי וליצור גירסה מודרנית מובנת לכל?  או להתמודד עם כל מרכיבי הטקסט, כולל "הריתמוס המוקפץ" המפורסם שלו, ולתת לקורא טעימה מן המכלול של תכן וצורה, בלי להבליט את האחד על חשבון האחר.  פרופ זנדבנק בחר בדרך השניה וזו היתה החלטה נכונה כשמדובר במשורר שיותר מכל החשיב  את היחוד וה"ככות" של כל תופעה ותופעה, ובודאי היה רוצה ששירתו תבטא את  יחודו וחד-פעמיותו שלו עצמו  — נזיר  מעונה ומשורר חדשן ומעבר לכל – יציר חד-פעמי של אלהים.

 

הספר החדש מגיש לנו  שירים, מכתבים, קטעי יומן, אפילו רישומים של הופקינס  ואחרית דבר בהירה על חייו ויצירתו של המשורר והאדם המרתק. עם זאת הייתי מציעה לא להסתפק בגירסה העברית אלא לטרוח להציב לידה את המקור. רק כך  ניתן יהיה לעמוד על איכות קולו  של המחבר כמו על הקשיים שעמדו בפני המתרגם, ועל הישגיו.

 

.