המלאך גבריאל המקצוע: כותב
את שם הבלוג שלי שאלתי מסרט שאני אוהב. בתרגום המילולי לעברית קוראים לו "המקצוע: כתב". כאן תירגמו אותו כאשר יצא לפני מעל לשלושה עשורים: "זהות גנובה". כן, אתם צודקים, אותו מותחן קיומי ניהיליסטי של אנטוניוני, בו גבר הולך לאיבוד ומוצא את עצמו כדי לאבד את עצמו שנית וסופית. משחק של זהויות שמסתבך והולך. אף אחד לא יכול לברוח מהגורל שלו, ולא משנה מה שם וזהות ייקח לו. אף אחד לא יכול להימלט משק המלט הכבד שעל גבו, הגם אם הוא שואל שם ממישהו אחר. אומר השיר "לכל איש יש שם". בעידן הבלוגים, צריך כאן שינוי רציני בחשיבה. אולי: "לכל איש יש בלוג"?
רבות התלבטתי איך לקרוא לבלוג. אני שואל את עצמי האם כל בלוגר טרי שקופץ למים, מתלבט איך לקרוא לבלוג שלו, איזה צבע לבחור, לשים תמונה או לא? ומה לכתוב בביוגרפיה, ומה לא? תחשבו על זה, המילים שלכם משייטות בסטרטוספריה הבלוגית לנצח. הם נטענים למיני קופסאות שחורות, שאלמלא יחריד כאן את השלווה איזה פיצוץ, יישארו כעדות מבהילה לאלמוות. וגם לו יבוא אותו פיצוץ, את הקופסאות טומנים באדמה, כך אומרים לי כולם. מיליוני מיליונים של קופסאות שחורות עם מידע מרשיע.
אחרי הכול, אנחנו עוסקים כאן בזהות. מה נבחר להבליט, מה להצניע? איך נציג את עצמנו הכי טוב שיש? לאחרונה שמעתי על מקצוע רשת חדש: יועץ תדמיות. אדם כזה ייעץ לכם איך לשפר ולייעל את כרטיס הביקור שלכם ברשת, במרדף המיסתורי אחרי המקום הראשון בגוגל. יש דרכים חשאיות וערמומיות להגיע כך, שתדעו.
קראתי פעם ששם בבלוג, כל בלוג, הוא בסף הכול ניק אינטרנטי לכל דבר, גם אם האדם שמאחוריו הוא בשר ודם וזהו שמו הרשמי שנתנו לו הוריו במרשם התושבים.
קחו לדוגמה את הבלוגר שמואל בוזגלו, שאין זה שמו אלא שם העט שלו (במקור שמו משה צימרמן), או הבלוגרית שבחרה לקרוא לעצמה "המדופרסת האלגנטית", או מישהי שמכנה עצמה "האלכוהוליסטית בע"מ". לעומתם קחו בלוגרים עם שמות תמימים ממשרד הפנים: רינה משיח, צבי גרינמן, אברהם מרפי, משה לוי, שמות מרחם ומלידה. מה ההבדל מבחינתי כקורא, בין הבלוגרים בניק שמואל בוזגלו והאלכוהוליסטית בע"מ, לבלוגרים בשם אמיתי רינה משיח ומשה לוי?
במה מתבטאת הזהות שלנו? שם? מין? גיל? גובה? משקל? צבע העיניים? איי קיו? ואיך מתבטא מטען הדי.אנ.איי שלנו ברשת? לרוב בלי תמונה, על פי רוב בשם בדוי. מה בכל זה הוא הזהות שלנו? והאם הג"נדר משפיע על הכתיבה? מיליוני שאלות. ומי יישבע לי שאמיר אור הוא שם רשמי ממרשם התושבים ולא ניק אינטרנטי? האם חשוב לכם שאמיר אור הוא משורר נחשב, ולא בחורה חמודה שמשחקת אותה משורר נחשב?
ואולי אין כאן זהות במובן הרגיל? האם ייתכן שטביעת אצבע האינדווידואלית – איכות הכתיבה – היא הדבר היחיד שמייחד ומבליט אותנו ברשת? היכולת לכתוב? היכולת להיטיב להביע ולהטביע חותם? יבואו ימים, ומי שלא יכתוב היטב לא יוכל לשוחח עם העולם, כי כל העולם כולו רשת אחת גדולה.
אני כותב, אז כתבתי על עצמי שמקצועי כותב. יכולתי גם לכתוב כתבן או גרפומן, או אפילו מוכר בחנות כלי כתיבה. פעם עשיתי את זה לתקופה קצרה באופיס דיפו. עבודה מחורבנת במשמרות על אפס ג"ובות, לא מומלץ בכלל. תשאלו בוודאי: מה טוב יותר בלהסתגר בד" אמות ולערוך, להגיה, לקרוא ולכתוב? על כך אענה: עדיין לא ביררתי לעצמי עד הסוף. אולי ההבדל הוא בחירות להשתמש בדפים, במהדקים ובמחשבים במקום למכור אותם.
איך הגעתי לחירות? לג"ק ניקולסון ב"זהות גנובה" אין חירות לבחור בזהות חדשה. תבחר עד מחר, קורץ לו אלוהים (ואנטוניוני): פה תרדף על ידי עצמך, שם תרדף על ידי כוחות גרילה אנונימיים.
מה יש בריק שבאמצע? רק מריה שניידר. לפי הפז"ם שלה היא לא מהשנתון שלי לצערי, למרות שהייתי נוסע לספרד לחפש אותו בכנסייה של גאודי. ייתכן שיספיק לי להתהולל בדייט סייברספייסי עם בת דמותה ב"סקונד לייף". יש שם אחת שמזכירה אותה בתלתלי משי ופנים עגולות. אתן לעצמי 24 שעות איתה ברשת. השאלה היא אם לא אגמל אחרי חצי שעה.
נאור או גבריאל (או גבריאלה), יש הרבה במה שאתה אומר – וזה יותר ממשחק.
לכל איש יש בלוג? רק אחד? יכולתי לנהל כמה – שבהם ידברו קולות אחרים מתוך הרפובליקה הזאת של ה"אני". נגיד, קולות מדוכאים יותר, מן האופוזיציה, שיוכלו סוף סוף לקבל פתחון כלשהו, להתווכח ויכוח רציני או לא רציני עם הקואליציה. אפילו התחלתי לעשות זאת דרך מגיב בדיוני אחד אבל הוא נקטע באיבו: ואולי בסופו של דבר להיות יוצר -סופר או אפילו משורר – הוא להכיל ולעבור בגמישות בין התחנות השונות של רדיו האני. והזהות – הממ… גם היא בסופו של דבר מסכה (אבל גם ביטוי וגילוי) לקיום היותר מעניין שמאחוריה, לא?
….. תיגמל אחרי רבע שעה.