יום ירושלים

האיש עם הכיפל"ה שאני בוחן מתוך תור הכרטיסים, עושה עכשיו פניית פרסה וחוזר אל האישה עם הזאטוטים, עטופים יפה כמו כריכים, אני חושב לעצמי, הבטן נדבקת לאריג הלילכי אצל הבנות והתכלכל אצל הבנים. זהו אותו אריג פלנל ישן ודשן שהיה גם במיטתי בעודני עולל, ועכשיו הזאטוט הכי קטן פורץ בצווחה וניתק מהורתו, והוא מדשדש אלי בחליפת פלנל התכולה שלו, דווקא אלי מכל העומדים בתור לכרטיסים, הנה אנחנו בדרך ירושליימה, וילד דתי מנוזל נדבק לי למכנסיים.
   אחת לחודש אני עושה את דרכי ירושליימה, לבקר את הורי, בכביש המתפתל בדרך לבירה, שם ארזים נושאי שלהבת מאוושים ברוח הקרירה של נובמבר. ועוד מעט נגיע לחתנה המרכזית, והזאטוט ההוא שנדבק למכנסיי מנסה עכשיו למשוך את תשומת לבו של נהג האוטובוס, רץ מפה לשם, משם לפה, ולא עוזרות גערות הורתו בשביס האדום. קצת מחוצף בשביל דתייה הצבע האדום, אני חושב לעצמי, כאילו מנסה לקלוט אליה מבטי גברים למרות שלל האיסורים, אבל אני מבין אותה, עוד לא בת עשרים וחמש וכבר דבוקים לישבנה ארבעה זאטוטים ובעל אבדקן ומבולבל עם כיפל"ה וזקן עבות שמבגר אותו טרם זמנו. 
   כבר ארבע אחר הצהריים עכשיו, עוד מעט חושך קריר יכסה את שמי הבירה שאינני אוהב, שניתקתי ממנה לפני שנים כדי לעלות לעיר שיושבת לצד חוף ומעלה הבל בלילות מתוך בארים חשוכים ומעושנים, וכמו בכל חודש לבי דופק כשהאוטובוס נושף בעלייה אליה, תכף יבעל את הכניסה המרשימה המקדמת את העולים לבירה.
   בתחנה ההומה, כמו בכל יום חמישי בערב לפני שבת מלכה, עומדות נערות מצחקקות וגברים אדוקים חולפים על פניהן בהבעת סלידה, ואז מסיבים מבט או כובשים אותו ברצפה. לא פעם אראה את המבטים הרעים האלה שמזקירים האברכים אל הנערות המחציפות פנים במיני ובגופיות בטן. אראה ואחריש למרות שלפעמים עולה בי רצון להעיר משהו, פעם לצד הזה, פעם לצד השני. מדוע להביט ככה כבבשר פיגולים? אני רוצה לשאול את האברך שבזה הרגע קילל נערה בגופייה צמודה ועליה סריג קטנטן כנגד הצינה. ומדוע החשיפה רבתי הזו, זה באמת הכרחי, בא לי לשאול את העלמה דשנת המחשופים? אבל כרגיל אני מחריש ולא מבטא את הבעתה שאופפת אותי בתוך כל השנאה הסמיכה הזו שמקדמת את פני העולים לבירה.
     ומכאן לשם, כבר אני באוטובוס לשכונת הוריי, בו נסעתי נסיעות רבות ועוד אסע, והוא מלא מפה לפה באדוקים ובחופשיים, כפי שקוראים להם האדוקים, ונדמה כאילו אוכלוסיית אוטובוס מפולגת לשני מחנות, אלה לא יגעו חלילה באלה, כאילו יידבקו במחלה חשוכת מרפא. ואז הוא סוף סוף עוצר בתחנה שלי ואני משתחרר מדבוקת האנשים העוינים זה את זה, ממתינים לרגע שהאדוקים יישפכו בהמוניהם בשכונות שלהם, או להפך, תלוי מה בא קודם. 
    ועד שאעשה את הכמה מאות מטרים לבית  הורי, אתקל בעוד יהודים שחורים, עבותי זקן, האצים למנחה בבתי כנסיותיהם, ובאימהות עם עגלות צבעוניות, ובנערות עם חולצות בטן וסריגים קטנטנים, וכולם כולם כמו לוחשים תססססס ארוך של שנאה כשהם אצים על פני השונה מהם בבגדיו, ההפוך למנהגיהם, וכמה אני שמח אז על ההכרעה שעשיתי לוותר על הוד קדושתה.