אוקיינוס הקברניט

       כששבה לתל אביב  שכרה חדר בבית מלון, בקומה השנייה. נגוהות בוקר צוננות  הבקיעו מבעד לאדים שהסתופפו  וצבאו על זכוכית החלון. פרגוד שנוצר מהבל הגופות  המתנשפים אטם את מראה הים שמעבר לכביש. כל הלילה גולל הגוף את סיפור הצמא.  כאשר בלב פשטו שתיקה ושיתוק שהתעצמו והתאמצו לשכוח את הצורך התמידי, המביך באדם אחר. רק הגוף הצליח להפיג את מתח הבדידות. ...

      זה היה מרתק לגלות מה שני זרים עלולים לעשות זה לזה ומה שהבדידות מצליחה  לעשות להם. אך כשהבדידות מתפוגגת ונסחפת הרחק מגופותיהם הערומים. כשהם  חשים בנוח והשיחה הקולחת מתערבבת בהבל אלכוהול וניחוח עשבים מתוקים. כל  הפתולוגיות צפות ועולות ומבעד לעיניו התמימות משתקפות מפלצות הבוקעות משפתיה  ומספרות ומדברות. מאיימות על שפיותו. הוא לא יוכל לתהום הנפקחת ונפערת, הלועגת  לדלות ...

              מוקדם מוקדם בבוקר, כאשר האהילה החמה הבלחי אור קרירים,  הפכה המערה למאפיית לחמים. צמחים ותבלינים סודיים, שליקט במו ידיו מהרי הצפון  התמזגו בקמח מחיטה מלאה. במשך כל הבוקר נאפו כיכרות חומות ומלבניות שלעת  צהריים הוצעו למכירה בחנות השכונתית. חום התנור כלהט אוגוסט דחק והפחית  מחלל המערה. עד נעטפו כיכרות חמות בניילון נצמד בשקיפות אטומה והופקדו במכולת.  בזמן האפייה, דינה קראה ב"המשתה" לאפלטון. רגליה מהודקות אל ...

          בעד שער ברזל הם חלפו ונבלעו בין כתלי מערה קרירה ואפלה.   בחלל הקודר והטחוב מחיצה דקה הפרידה בין סלון, מטבח לחדר שינה. במרכז, שולחן  עץ קטן, סביבו מוטלות כריות תפוחות. כיסא עץ לצד כיור מחרסינה כחולה  ומנגד  למזרן הדק ניצבה דלת שקופה, מאחוריה התבצרה בדממה המקלחת.  הוא הניח לפניה כד חרס גדוש ענבים סגולים ושתי כוסות נודפות הבל קפה שחור.  היא ישבה על המזרן והוציאה מן התיק את "המשתה" לאפלטון. ...

         היא סובבה ברחובות תל אביב כירח חצוי סביב כדור הארץ.  סנדליה אדומים, שמלתה זהובה ועיניה אפלות וכבויות שנוגהן בא להן  רק מאור אהבה זמנית. היא סבה במסלול שטוח ומוכר היטב לכפות  רגליה המותשות, בקוטר קינג ג"ורג, דיזנגוף, שדרות בן גוריון, בן יהודה,  אלנבי, לוינסקי, פלורנטין, עד שרגליה פענחו את אפשרות נשיאת הכאב  וצריבתן פסקה.  על כתפה תרמיל שחור ובו "המשתה" לאפלטון, כל שירי ביאליק ו"חדר  משלך" מאת וירג"יניה וולף. יותר מכל הזדהתה עם אחותו של שייקספיר ועם  השורה: "נפשי נשרפה בלהבהּ". המַּפִּיק הוא ...

  היא כרעה על מיטתו הרחבה והוא שאל אם היא נשארת לישון, נתן לה חולצה כהה  וארוכה עם ריח של בושם חריף שהתרכך וכמעט שדעך. אך היא נותרה ערומה, שרועה  על צידה בפישוט איברים מעל שמיכת חורף רכה, משתקפת בעיניו כוונוס מול ראי  קופידון בציור של ולסקאז. שיערה המסתלסל מעל עורפה נאסף בקפידה בסיכות  שחורות ודקות, אותן שלף אחת אחת, פיזר את ...

        כעת מבעד לחלונה המוקף ענפי עץ רחבים, ירוקי עד, אראה את שולחן כתיבתה. עליו  נערמים דפים לבנים, בסמוך למכונת כתיבה ומאפרת זכוכית גדושה בזנבות אפר  מפותלים. חלב הנר הבוער נוטף לצד ערימת ניירות מודפסים באותיות שחורות וזעירות.  שורות קצובות של שירה קפדנית ובלתי מתפשרת, שורות קצרות המחוקות בעיפרון,  ואחרות מודגשות בקווים עבים. לצידם פנקס קטן שכריכתו תכולה ...

        זה היה אז שברחוב נמתחה הדממה ולהבת הנר שדלקה בחדרה התלהבה והזקיפה  ראשה. ממש כמו בערב ההוא, לאחר שמת אביה, כשעוד גרה לבדה ברחוב מרחביה 13. כבר מהלילה הראשון בו השכירה את החדר, גוועה המנורה המרכזית שבתקרה  הסדוקה ולא העלתה אף לא הבזק אור קלוש. בכל בוקר יצאה מחדרה החשוך ושבה  לעת ערב אל האפלה הצוננת מנשימת ...

        מאז שעברתי לגור בשמים השתפרה ראייתי. פרחים וכוכבים אחד הם לי. שנות אור  ועננים. אין סוף זמן ורוח. מלאך אחד לי מארח חברה. טובה ראייתו מראייתי. כנפיים לו  ומבט רציני של תינוק חכם יודע כל. איני זקוקה לדבר מלבד לעיניי. אישה אחת שהייתי בטרם עקרתי ממקומי עלי אדמות המירה עבודתה כסופרת והפכה  לאשת מצלמה. תמונות היא מקרינה לי ורגעים ...

  רוח מאת יהונתן דיין   התעורר. התעורר שוב. התעורר פעם נוספת.  הבחין באפלולית המתעבה. פתח את  החלון. הביט בשמיים השוקעים. ראה חלודה. נעצב. שאל מה לי? ולא ידע. הדליק את  האור בחדר. עבר בין חדרים. פתח חלונות והדליק  אורות. הדליק את הדוד. השתין. רחץ פנים.  צחצח שיניים. הרתיח מים. רחץ ספל. שתה קפה. עישן סיגריה. הפשיל שרוול. מדד את חום ...