אוקיינוס הקברניט
כששבה לתל אביב שכרה חדר בבית מלון, בקומה השנייה. נגוהות בוקר צוננות
הבקיעו מבעד לאדים שהסתופפו וצבאו על זכוכית החלון. פרגוד שנוצר מהבל הגופות
המתנשפים אטם את מראה הים שמעבר לכביש. כל הלילה גולל הגוף את סיפור הצמא.
כאשר בלב פשטו שתיקה ושיתוק שהתעצמו והתאמצו לשכוח את הצורך התמידי, המביך
באדם אחר. רק הגוף הצליח להפיג את מתח הבדידות. השכל ידע שאין זה אלא פתרון זמני לפחד מוות קבוע. השכל שהבין את תוצאת ההשתעבדות למקרה הזמני. שתמיד
תסבול ולא תהיה משוחררת, שתופרד מכל טוב נהדר ונעלה, כי לא תהיה לה רשות
לגעת יותר ממקרה. רק הלב לא הבין דבר מכל זה, ונותר אטום וחסר אחריות ללב
האחר שהלם בגוף הנהלם ונדפק על המיטה.
פיו הגדול עמוס שיניים בולטות נעוצות בשרירי לסת עצומים, שיערות חזהו אפורות כשל
פרוות צבוע וראשו הגדול מטלטל מעל פלג גופו העליון המפותח יותר מן התחתון.
קולו קול ילד בוגר וחולה הקשור לסינר אימו הזקנה. "הבטחתי לאמא לא לשוב
מאוחר." חזר ואמר שוב ושוב וניחוח חלב חמוץ פלש מגרונו לגרונה. בעיקר כשספר
בקול גבוה ובשלישית דפק והכה חזק:
"אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש".
בתחילה חשבה שיש בזה איזה קסם אבל בסוף הלילה נחפזה אל המקלחת, סגרה את
תריסי הזכוכית ואטמה את מראה הים. אגן האמבט היה רחב וארוך, הוא יכל לשכב שם
לצידה, הם היו יכולים לשחות יחד כשני דגיגים שבעים באקווריום. אבל היא נותרה
לבדה ואף אחד לא ראה או השגיח עד כמה המים שורפים בבשרה. עיניה נטבעו וצללו
אחר אוזניה אל הנוזל הממלא נהרות מנותקי מחשבה, כפחם לוהט אשר דעכה בו
הלהבה, אך העשן עדיין עולה ומסתלסל ברחבי החדר הצר, מצמצם את החמצן.
מה חגית? התמכרתי… זה הסוף, סוף רע… אנא אסור שזה יהיה הסוף היא חייבת לחיות כדי להיות סופרת ולספר על החויות שחוות איך שחת עם משהו כמו שני דגיגים באקווריום,
להתראות טובה
טובה היקרה, לא, ה לא הסוף, אך הדרך נמשכת מטה. תודה רבה על זמנך והתמדתך.
טובה, אני חושבת שאני מתמכרת לתגובותייך
זה כבר מישהו אחר?
פינת הנוקדנות: "זוהר נגוהות" הוא חזרה מיותרת, "מבוכת הצורך התמידי" – שרשור סמיכויות שעדיף להמיר בתארים -"הצורך התמידי, המביך".
אבל זו רק עין העורך שאני לא מצליח לעצום כשאני קורא.
קודם כל ובעיקר – ממשיך להיות מעניין ומהנה.
אמיר, תודה על תגובתך הענייינית. אני שמחה שעין העורך שלך אינה נעצמת.
כן, זה מישהו אחר. אתה מופתע?
עוד הפתעות רבות לפנינו.
לא, לא מופתע. רק בודק שהבנתי. מתאים לגמרי.
אמיר, זוהר נגוהות אינו חוזר על עצמו. אך גם לי יש בעיה, עם אותה שפה הלקוחה מספרות ההיכלות, לתאור מצב כה עגום. אפור. שחור. או שאולי לא.
הבדלי הרמות בשפה בונות ניגודים בין הנושא לסגנון. זה דווקא טוב. אל תשני דבר.
הטקסט ממשמע את עצמו בכפילות – בפן התיאורי יש בעיה, לא בקונוטציה.
אבל אלה זוטות. בסך הכל הגבוה והנמוך מתכתבים נפלא בחדרים האלה.