אוקיינוס הקברניט
בבוקר היא פולשת ל"סופר פארם". האולם מוצף אור לבן ובוהק, בפינה, מעל דוכן
האיפור נגלות לה לחייה החיוורות. היא מושכת בהיחבא אודם אדום לשפתיה, משקעת
מבט תהומי בעיניה ומניחה לזמן לחלוף כאפר סיגריה הנושר אל הרצפה. אחר מתאמצת
להאדים גם את לחייה, חוזרת וקוראת את הניבט מהן: אישה מפוזרת, בעלת כישורים
להרס עצמי, כלכלה ומגורים חסרים באופן קבוע, אף מנומש, תלתלים אדומים, עיניים
חומות רעבות לוקות בכמהון חולני, ידיים ארוכות מרימות תיק בד שחור מן
המרצפות הלבנות ונגררות חזרה אל הרחוב.
"זונה פרוצה, ראיתם איך היא מסתכלת?" צעקה לעברה אישה זקנה, מול חנות הספרים.
דינה הציצה בה במבט חטוף וחשבה ששקיות הניילון הלבנות שמוטלות סביבה בוודאי
מלאות בקניות. היא נכנסה לחנות, חלפה על פני רומאנים מוזלים ויצאה עם "מרת
דלאווי" ארוז בשקית חדשה ולבנה. השקיות של האישה הזקנה היו קרועות וגדושות
בבגדים בלויים. תחילה נראתה לה כאחת מאותן נשים שעייפו מן הקניות וישבו לנוח
מעט על הספסל להשיב את רוחן. אך דינה סקרה אותה שוב במבט ארוך וקלטה
שהאישה הזו כבר הגיעה לביתה.
"זונה! פרוצה!" האישה שבה וקראה לעברה ודינה התרחקה משם כשחיוך נמתח בליבה.
כי האמינה שהנבואה והאמת במלוא כיעורה ניתנו לתלושים השוכנים על ספסלים
שקללות מרות צורבות בגרונם.
"גבר שאוהב אישה עושה איתה אהבה לאט", הצהירה באותו לילה, על סף דלתו של זר
אחר. באופן מוזר ביותר הפכה אותו להיות המוז שלה. חיברה עבורו שרשרת מכתבים
תמוהים שכללו דברים שאינם ראויים שיכתבו לאיש זר:
"אהבתי למרגלותיך, כל דבר שתגיד לי אעשה, לאן שילכו ידיך שם אהבתי תינשא".
כך בכתיבה עקרה שרפה את כל שעות הצהריים. בלילה התעלסה עימו בדירתו שבצפון
העיר ובבוקר ליקטה בחשאי מטבעות כסף שנשמטו מכיסיו אל השטיח. שיערו
השחור,עורו הכהה, גובה קומתו, עיניו החומות הגדושות באהבה עצמית, הזכירו לה
מישהו שפעם אהבה, שעדיין רצתה לאהוב, שכל כך רצתה שיאהב אותה. לכן לא היה
לה כוח לסרב, בערב הראשון כשרקד עימה בדירה, בניגוד לרצונה הוא נצמד אל בטנה.
מתחת למדרגות המתעקלות אל הגג נשף על צווארה. "לא, אני לא רוצה!" הדפה את
חזהו הנצמד אליהּ מתעקש, כורך סביב מותניה ידי תמנון דביקות, ידי גבר מתנשא. היא
ניסתה להימלט, כבר כל כך קרובה לידית הדלת. הוא התחכך בשמלתה כמו כלב, הידית
ננעצה בבטנה והוא משתפשף בירכה. לבסוף נכנעה. אבל אחר כך התחרטה ודחקה בו
להתוודות על אהבתו. כתבה לו סדרת שירי אהבה מאולצים והניחה אותם בתיבת הדואר
שלו. הסתובבה והסתחררה, במיומנות שיקרה לעצמה כי האמינה שהוא חייב לאמץ
אותה. שהאיש הזר חייב להיות המשפחה שלה.
"תגיד לי שאתה אוהב אותי", הפצירה בו.
"אני אוהב לשכב איתך" השיב וירד על ברכיו. היא רותקה אליו בשנאה, סגדה לגופו
המדושן כעובדת אלילים המפליגה במי חשכה אינסופיים, בהם צף כזרעון האל המצרי,
אתום, מאונן ופולט אוויר בעיטוש ולחות ביריקה וכך בורא את עולמו, אתום שלא היה לו
עם מי לפעול ולכן הזדווג עם ידו הקמוצה וחיבק את צילו כחבק אישה, אחר שפך את
זרעו אל תוך פיו והוליד את צאצאיו. איברו מורם זקוף מלפנים, הם עמדו מול הראי,
השתקפותם העצימה ואמצה את כל החושים, החום שנבע מידיו התקרב אליה, אך היא
ידעה שעדינותו זמנית, שהיא כצל עבורו, אך לא את צילה הוא מחבק. היא מחכה
לפריצת הכאב הצורב כשתכניס אותו להשתתף בדמה, בבטנה, בחזה, בראשה,
בוורידיה, בכתף השמאלית, בימנית שלוכדת כף ידה, פנים בפנים, זה בזה עומדים,
נתמכים, היא מתקפלת מולו, הוא מוציא ומכניס, החום המפעפע מגופו מתרבה ומשתלט
על גופה כשהוא מתבונן בראי ומתפעל מגבריותו, מתאהב בעצמו.
כעבור שעה, במקלחת, על האסלה, היא תתקל בסיכת שיער זרה וכסופה מטלטלת מעל
לחרסינה.
החום הראשון היה סופני, לפני שהוא נגע בה הוא תמיד אמר: "איזה סקסית את", פיתה
אותה בתשומת לב פתאומית. היא הידקה סביבם את החזייה, כרכה ולפתה את חזהו אל
גבה, הסתובבה אל הראי, איש ואישה שהיא איש שהוא אישה, נתמכים על הספרייה,
טיפות שיערה הרטוב גולשות אל עורפה, על עיניה משקפי שמש שחורים, לרגליה
הסנדלים האדומים.
אינטימיות וזרות. תערובת קשה.
הוי חגית כמה זה עצוב, מה קורה לה… למה החיים ממעטים אותה? האם יש לה תיקוה, מוכרחים לתת לה משהו נוסף חוץ מהחיפוש אחרי אהבה, צריך למצוא את הכאב שלה ולתת לו מזון, שיחזק אותה.
אחרת היא תעלם לנו.
להתראות טובה
טובה, היא כותבת שירים, אומנם לאדם הלא נכון, אבל התקוה היא בכך. החיים ממעטים אותה מפני כמיהתה המעוורת לאהבה. אבל זו כנראה דרכה ללמוד סבל מהו בכדי שתוכל אחר כך לזהות את מקומה.
חגית, מרתק. באמצע בערך הרגשתי שאמינות עיצוב דמות האשה מתערערת. ניסיתי להבין מה גורם לי לתחושה זו והבנתי שקשה לי לקבל את הכניעות הנשית, את מושפלותה. ואז נזכרתי בספר סיפורה של O של פולין ריאז" שם עט של דומיניק אורי. נראה ששם שמימוש הנשיות הוא בכניעות המוחלטת של האשה לגבר, ודמותה של האשה אצלך הזכירה לי אותה, אם כי לא הלכת כמוה עד למחוזות אפלים. אני עוקב אחר התפתחות הסיפור, ואף שאיני מגיב לכל פרק בגלל עומסים וזמן, חשוב לי להגיד שאני נהנה בדרך כלל מהקריאה. "הפכה אותו להיות המוז שלה". המשפט הזה הצחיק אותי. כי הוא יכול להיות גם מוזה זכר, אבל בעיקר כי הוא הבננה שלה וזה נותן לדמיון להפליג:)
הפתיחה בסופר פארם הזכירה לי מעשה שהיה לפני הרבה שנים. נכנסתי לסניף ברב מכר מה שהיום סינמה סיטי, ולרוקחת על החזה היה תג שכתוב עליו, איזולדה.המראה הזה עורר בי השראה ומיד הרגשתי שאני טריסטאן הפוגש את איזולד והיא עומדת לרקוח בשבילי שיקוי אהבה. (מכירה את האגדה על טריסטאן ואיזולד?)
יצאתי משם וכתבתי שיר: איזולדה וטריסטאן בסופר פארם. תודה חגית, שהחזרת אותי עם סיפורך לשם.