אוקיינוס הקברניט
בבוקר הוא יפתיע אותה בביתור סלט ירקות טרי – צנונית, בצל,פלפלים ועגבניות
בחתיכות דקיקות – יתקין חביתה בידי רב מג, מורה באקדמיה להכנת חביתות עם גבינת
עזים משובחת.
"אחרי ארוחת בוקר כזו אפשר לאהוב כל אחד. גם אם אתפוצץ היום באוטובוס אדע
שעשיתי זאת לאחר אהבה." היא זרחה מתחושת ביתיות פתאומית.
"אהבה היא ציות. אם אני זיון טוב אז עליך לציית לי. אולי אני אקח אותך למסיבה היום
בערב. את יכולה להתנהג כמו ליידי?" שאל ונגס בחביתה.
"לא כמו. אני יכולה באמת. מה ליידי לובשת?" שאלה במבט עינייני וכל כולה נתונה
בהדי החביתה המבעבעים בבטנה.
"ליידי לובשת בגדים שחורים". שיניו ננעצו בלחם.
"בדיוק השבוע הסתרתי את כל הבגדים השחורים שלי".
"למה?"
"כי זה היה כבר מוגזם".
"טוב, אז ליידי לובשת מה שהיא רוצה ואם אני זיון טוב אז עלייך לציית לי, לקבל כל מה
שאני אומר. אני בשבילך זו האמת".
"למה? מעכשיו אתה שולט ביצרים שלי?" היא תצחק.
"זה בדיוק זה, ליידי אמיתית לא מדברת. לא נותנת. נשים לא מבינות מה הן נותנות, אלו
המלים, זה הידע, הן לא צריכות לדבר יותר מדי, את מדברת יותר מדי, יש דברים שאת
לא צריכה להגיד".
היא קמה מן הכיסא וקראה בקול רם את השיר שכתבה לו כל הלילה. מתוך ספרייתו
שלו בחרה את כל הכתוב עברית, רק כדי להביא אותו להבנה שאין האהבה מקורה
בציות, אלא ברצון להיטיב:
"כשאתה ישן לבי מתעורר/ שתנשקני שוב מנשיקת היין/אשר בגללה אחרות
אהבוך./ הבל פיך מתוק נותר/ בפי כחוט שלא במהרה ינתק/וקולך בראשי זהב שקוע/לבי
מתעורר לקול נשימתך/רסיס לילה מלביש לי כתונת לצאת/אל החדרים שבנו עבורי
מילותיך/ ולא אבקש להעירך/ כי ראשך שקוע בטל/ על אפיקי חלומך/ארחץ בזהב
האפל."
"אני אקרא את זה מתי שאני רוצה, לא ישר על הבוקר, אני אקרא את זה בערב".
"רציתי שזה יהיה איתך במשך היום".
"תטרקי את הדלת כשאת הולכת". הוא לבש את מעילו השחור ויצא.
כעבור זמן קצר היא הגיחה מביתו ככדור טעון, ירתה עצמה בכל העיר. התחילה לבצע
בראשה את תהליך הפענוח וחשה מחויבת לעשות מעשה, לירות בו, להכאיב לו, לעשות
לו משהו, לא משנה מה, רק שיהיה מכאיב והרסני, אחר כך בוודאי תרגיש יותר טוב,
אולי תרגיש שהיא קיימת. הבדידות הייתה האמת היחידה והכסף המחסום אל ליבו,
הכביד על כיסיו ומנע מפני כל רגש לטפס למעלה, אל הלב. הכסף הוא אהבתו היחידה.
הוא לא נזקק לאישה, רק לגופהּ, כלומר לצילהּ, שאר איבריהּ אינם מעניינו. לא
מחשבותיהּ, לא ליבהּ, לא עברהּ, לא צלקותיהּ.
אך בלילה היא תחזור לביתו בלי להודיע על בואה, מעולפת מתחת לריח השטיח
בכניסה, ריח סדיניו הרחוקים יחלוף מסדק הדלת וישאף אל ריאותיהּ. רגל אחת נרדמת,
שנייה גולשת מן המדרגה, ראשה שעון על התיק השחור. האור בחדר המדרגות נדלק
וכבה, חלול כמו אהבתם וצהוב כמו שהשמש בשיא הקיץ כופה עליה טרוף או אושר
מופרז. היא חיכתה לו בקומה האחרונה שבראש המגדל, ציפתה לבואו.
הוא כבר התוודה ואמר לה שהוא רשע אבל רק עכשיו היא תבין זאת, רק אחרי
שילמד אותה להתרחץ בשביל להיות נקייה ולא ייתן לה להיכנס למיטה עם כל הלכלוך
שנותר על הידיים. וגם לאחר שתשב חצי שעה במקלחת עדיין ימצא כתמים שחורים מתחת למרפקיה ויעיר לה על כך, ויכנס למיטה בתפקיד המנהיג, עם סיגריה ביד, כמי שניגש לבצע איזו עסקה או לשחק פוקר, אבל במאוזן, ומתוך עייפות. היא תפשוט את
השמלה השחורה, שלבשה במיוחד בשבילו, ובמקרה מצאה בילקוט ולבשה אותה במגרש החניה בחשאי, כי אמר לה שליידי לובשת בגדים שחורים ובכל מקרה
השמלה הזהובה שלבשה הייתה מלוכלכת. היא תטפס מעל ערוותו, נקייה ומוכנה, ממש
מתוקנת, אך כמעט ללא רוח חיים, תוותר ותניח ראשה על ביטנו, תיטול איברו בפיה
ותינק בעדינות, לאט, מתוך הכרות ורוגע, בשלווה מרתקת וחדשה. ותעלה שוב מעל
מותניו כדי שירגיש בכוחה אך מיד תרד ותשכב לצדו. הוא יירדם. כעבור שעה הוא
יתעורר והיא תשכב על בטנה, מלוא משקלו יוטל על גבה "אל תזוזי" הוא יצווה והבכי
יתפרץ מבטנה.
היי חגית טוב שהיא בוכה בסוף… זה נותן לה משהו ריגשי… ולא רובוטי.
הכתיבה בלשון עתיד מעניינת משאירה תחושה מוזרה, בין בדיה למציאות, הגיבורה מזכירה לי עכבר נסיונות יוצאת לטיול קטן מהמעבדה וחוזרת.התכלית של הסיפור, או יותר נכון המדען פה הוא הקורא, או הסופר שמכניס אותה למצבים.
מענין לאן פניה עכשיו
להתראות טובה
מה שמטריד אותי זה למה היא מאפשרת לו להשפיל אותה כל כך? אני חושד שהיא מוצאת שם את נשיותה (ראי תגובתי ל10). מה שטוב כאן מבחינה סיפורית מלבד הכתיבה הקולחת והמושכת להמשיך לקרוא זה שאת משאירה אותה למרות שהיא צריכה לבעוט לו באשכים וללכת. ואם אפשר הערה סגנונית: "מתוך ספרייתו שלו" נראה מוגבה ומליצי "מתוך הספרייה שלו" יהיה מותאם יותר.
משה, קראתי את הערותיך והרהרתי בהן זמן מה. הגעתי למסקנה שהיא אינה מממשת כך את נשיותה. אלא מחפשת את מקומה בלא הצלחה. אולי היא מגלה את צדדים נוספים של מיניותה, אך למימוש הנשיות באופן שלם היא אינה מצליחה להגיע בדרך זו. תודה מקרב לב על התמדתך בקריאה. אני מעריכה זאת עד מאוד.