אוקיינוס הקברניט
בלילה היא תשאל אותו: "תגיד, מה אתה חושב שאתה נחש או נשר?"
"נשר", הוא ישיב אבל ערפל יכסה את פניו ועטלפים שקרנים ישרקו מלשונו.
"אתה רשע, אבל אני אוהבת אותך". היא תאמר ותדע שהאהבה היא לעולם בגוף יחיד.
אהבתה מבודדת ממנו.
באותו בוקר מצאה עגילי זהב במקלחת ושאלה:
"של מי הם?" והוא אמר: "שלך". אבל הם לא היו שלה. היא ענדה אותם בכל זאת.
ובלילה הוא שב לביתו עם אישה אחרת, רזה וקופצנית עם שיער שחור שנגע בכתפיה
בשובבות, וחיוך יפה מדי היה לה, כזה שמשתגר תמיד ברגע הנכון.
"את יפה", היא אמרה לה. "כן, זה עונש מגלגול קודם", השיבה בקול קטן ונאנחה
לנוכח האוויר שהלך והצטמצם בגרונה.
"שכחתי כבר איך אתה נראה", לחשה אליו. ולאחר שעה ארוכה של חנק מתמשך יצאה
מן הדירה, מצאה ספסל ברחוב להשלים בו נשימתה. איש זר ישב לצידה והיא לא
הפסיקה לדבר על עצמה. למרות שנסתה לגוון את נושא השיחה, האיש הזר נבהל.
"למה אתה הולך?"
"כי אני רוצה ללכת"
"אני מפחידה אותך?"
"לא, אני דווקא אוהב שמפחידים אותי".
"אז תישאר, אני בטוחה שאני יכולה להפחיד אותך".
נסתה לגרום לו להישאר אבל הוא העדיף ללכת.
כל הלילה היא שוטטה ברחובות, קיותה לפגוש אותו במקרה כי שכחה אצלו את
המעיל. אולי הוא יכין לה תה ויציע סיגריה. אולי הם ישבו וידברו על מה שלא יהיה עוד.
היא רצתה לפגוש מישהו שהיא אוהבת. מישהו שרצתה לאהוב. שכל כך רצתה שיאהב
אותה. אך זו הייתה שעת הזאבים לצעוק לשקוע, לתקוף. הם הניפו זנבותיהם לאוויר,
הטילו שתן על קירות העיר וסימנו טריטוריות בזרם אלכוהול מתמשך שנותר ככתובת
מצחינה. והיא ידעה מה הדבר הנורא מכל. זה הנורא מכל, לגלות שהיא אחת מהאנשים
שתמיד זלזלה בהם. שהקבצנית השוכבת על הספסל ברחוב זו היא, הנרקומנית
ששקעה ונפלה בין הבניינים.
היא הלכה כל הלילה, שרה לעצמה שירים של משוררים מתים. מול עשן האוטובוסים
נמה כאישה שירדה דומה, ואולי היא כבר מתה ורק רוח סתרים הניעה את נשימתה.
לצד שלוליות לחות ממי שופכין. קיר הבטון כוסה אבק ועכבישים וכל מי שעבר לידה
נזהר מידיה המושטות. צעד בעיניים פעורות ומפוכחות. אדק והידק את כיסי מכנסיו,
חשש מידיה החלקלקות. ציפורי הלילה כבר התנערו משנתן, מישהו זרק לה סיגריה,
סקר את דמותה ממרחק בטוח. הרוב כבר מורגלים בדמויות שכמותה ולא הביטו. שקית
עם בייגלה יבש הונחה לצד ראשה. אך גם בעלי המזג הנוח והעדין, הנדיבים, המסורים
והסלחנים, לא נשאו את גופה אל בית הרחצה, ולא ניקו את פניה עד לשד עצמותיה
המאפירות. הייתה דרושה עבורה פעולה.
נשמת האוטובוסים השרופה טסה והמריאה בחלומה כצלילי מים קולחים
של מקלחת לוהטת. עשן אגזוזים מרשרש פרח וריחף כהד הממלא את חדר האמבט.
העוני כבר לא היה עוד סטייה חולנית מהנורמאליות הקיומית שהייתה מוכרת לה עד
עכשיו, אלא מצב שדקר ושיסע בכל דקה שחלפה את בטנה, עד שחרף הרעב התרוממה
מעל מצבה הקיים ושכלה חדל להיות קשור למציאות. בחולצתה חורים הצטופפו ופערו
פתח לזוהמה. אישה חלפה על פניה, נעצרה, שיערה הזהוב סביב עיניה הכחולות הסגיר
עור לבן וצחור, התכופפה לעברה, אפילו ישבה על הרצפה כילדה בארגז חול, חצאיתה
לבנה, אבל לא איכפת לה. היא ליטפה אותה ככלב חמוד, קראה לה לקום ואמרה: "את
מוכרת לי, את נראית כמו מישהי שלמדה אתי בתיכון. קומי, יש לי בית בשבילך, בדיוק
עזבתי מישהו שצריך שישמרו עליו. את יכולה לגור אתו בינתיים, עד שיתאושש".
כתוב מצוין עם איכויות ליריות
היי חגית
אני נאמנה לבחורה האת,שמחה שקיבלה מקום, שיש לה מקום שלה, לתקופה, כמו להתנקות מהתמכרות.
אישה הזאת זקוקה לנחמה, למשהו שיתן לה ספוק נוסף חוץ מאהבה….
יש סיפוק מעבודה, יש סיפוק מלכתוב ספור,אפילו לפעמים יש סיפוק מלנקות ערימת כלים
להתראות טובה
טובה, תודה על קריאתך הרגישה. אך היא עדיין לא מצאה את מקומה. היא אכן זקוקה לנחמה וחבל שאין לה עבודה, אך לצערי היא אינה מסוגלת לפנות לדרך זו מפני שעדיין לא מצאה את מקומה בעולם.
חגית סומכת עליך… רק את יודעת זה מדאגה, הבחורה מחפשת בחושך… אני מרגישה שאת חוקרת פה משהו..אני איתך
להתראותטובה
ממש אודיסיאה, חגית. ועדיין מרתק.
כדאי לך אולי לשקול שוב את המעבר לזמן עתיד באמצע הקטע הזה. זה יוצר אי אמינות של המציאות שאת מתארת בוודאות די שלמה. עדיף אולי בהווה – זה יגרום להפך – להנכחה של הסיפור).
אמיר, הסיפור הזה הוא נסיון לנוע בין הזמנים. אך בין הטיוטות והשכתובים נראה לי שלבסוף קיפחתי ומחקתי את זמן ההווה. אשקול לתקן זאת.
כן, שמתי לב גם בפרקים הקודמים. הבעיה עם זמן עתיד שכשמדובר במציאות קונקרטית, משהו ממנה מתמסמס באמינות של המספר הכל-יודע. הטריק הוא לכוון לעתיד ולדבר עליו בהווה. אפשר הרי למקם את ההווה בכל הזמנים (עבר הווה ועתיד) ולהשיג כך הנכחה מרבית של הסצנה.
אגב, מבחינה דקדוקית, בעברית ההווה הוא בעצם צורה שמנית שקרובה יותר לתיאור ללא ציון זמן. ככה זה בתנ"ך, אבל גם באינטואיציה התיאורית תמיד.