אוקיינוס הקברניט

בְּמַסָּע זֶה הֶאֱמַנְתִּי בְּכָל לִבִּי שֶׁאֲנִי יֵשׁוּ שֶהִתְגַּלְגֵּל לְכָאן בִּדְמוּת בִּתְךָ. בָּזֶה הֶאֱמַנְתִּי וְהִצְמַחְתִּי אֶת הַחרֶף בְּעַצְמִי בְּמֵאָה נֵרוֹת וְאַחַת, יְהוּדִיָה אֲנִי, שׁוֹמֶרֶת שַׁבָּת. אַךְ הַכְּאֵב בֶּחָזֶה מַזְכִּיר לִי אֶת הַנְּסִיעָה לְרוֹצֶ"סְטֶר מִינֶסוֹטָה, שָׁם נִטְרְפָה אֲנִיָּתִי וְטֶרֶם נִמְצְאוּ כָּל חֲלָקֶיהָ כְּשֶׁפָּגְשְׁנוּ אֶת גְּדוֹלֵי רוֹפְאֵי הָרֵאוֹת שֶׁיָּדָם קָצְרָה,   הַכְּאֵב הוּא מִמַּעֲשֶיךָ מֵהֶם לא לָמַדְתִּי דָבָר וְעוֹד מְעַט יַגִּיעַ תוֹרִי לִשְׁכַּב ...

    וְנֵר אלוֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וְאבִי שׁוֹכֵב בַּהֵיכָל לָהָט החֶלֶב מַנְהִיר עֵינַיו לִכְדֵי תְּכֵלֶת נַהָר.   עִם שָׁחַר נַפְשׁוֹ נַעַשְתָה דַבַר חָדָשׁ.   לְחִישָׁת הרוּח בִּיְצִיאַתַהּ נִשְׁמֵעָה מֵרְחַק דּוֹר מִמְקוֹם גּוּפוֹ וְהַפְכָה לְדִבּוּר בִּלְשׁוֹנִי.   הוּא הָיָה יָתּוֹם לַכֵן הֵצִיג עָצְמוֹ תָּמִיד בִּשְׁמוֹ הַשֵּנִי: גְּרוֹסְמַן רַק בְּצִנְעָה הָיָה שְׁמוּאֵל מַתִיר נִשְׁמָתוֹ לָחפְשִׁי.      

    אַבָּא, אתָה סוֹד – אַסְתִיר אוֹתְךָ מְעינֵי הַהָּמוֹנִים וְלא אצֵא מִן הַמָּיִם הגאוֹנִים לְהַכְאִיב כִּי אֲנִי כָּמוךָ – אֵינֶנִי נִפְרֶדֶת מִתְנוּעַת הצְלָלִים, עַל שְפַת קֶבר כָּחוֹל, סוֹדְךָ נִפְרַד מִן הַחוֹל מִתְפָּשֵט וְצַף כָּל מָה שְמִמנוֹ לא נוּכַל לַחמוֹק הַמָּיִם מוּצָפִים בְּאִישוֹן אֵינְךָ העמוֹק אַת כָּמוֹנִי, אמרת  הֵיכַן אנִי? הִסְתַכְּלִי עלַי, זוֹ אֵינךְ כְּשנִיפגש אֵקְלָע שירָה בִּשְעָרֵךְ וְאַבִיא אוֹתַךְ ...

אבא ישב למרגלות תיאטרון "הבימה" וגירד את הראש הגדול שלו, אלפי כינים התעופפו וצעדו בצעידת מרש אל עבר הכביש, חצו את מעבר החצייה והגיעו לשדרות רוטשילד. אבא הלך אחריהן וישב למרגלות עמוד החשמל, מעל מרצפות עליהן מסומנות בצבע לבן אופניים. הוא גרד את זקנו כמו כלב וישב בישיבה מזרחית, ציפורניו השחורות מכורסמות עד העצם. אבא הרכין את ראשו בין רגליו ...

  בקומה השמינית, בבניין הניצב בלב עיר שתמיד חולפים על פניה, בחדר אפל שבסוף המסדרון, רוכנים נערה ואיש גבוה אל שפתי נער השכוב על גבו שפניו מחווירים ושערו השחור נגוע בכתם ארגמן נובע ושפתי האיש הגבוה פוגשות  בנער פה אל פה נושפות בו רוח עד שופע הארגמן ועובר אל פה הנערה הנושפת גם היא מרוחה ופיה יונק ארגמן גווע וגוף ...

         את משיכתה לדם אני זוכרת מן הילדות. איך שהיא קילפה את אותו פצע מעל לשוק הימנית, עד שהעמיק להיות חור ששקע לה בעצם. נזל ממנו ארגמן מתוק. היא גרפה אותו באצבע שלה וטעמה. היה לו טעם מוכר. מרגיע. עזר לה לצאת מהכיתה אל החצר הריקה ולהישטף במי הברזייה.  "עלמה, תני לי גם לטעום". הייתי לוחשת אליה בלילה, מן ...

      גַּעְגּוּעִים הֵעִירוּ אוֹתִי אֶל בֹּקֶר שְׁחֹר רְדִיפָה נִכְסַפְתִי אֶל בַּיִת שֶׁמֵעוֹלָם לא הָיָה בּוֹ מַרְתֵּף, שָׁם מֻנָּח כּׁחי, בְּסוֹף שְׁנוֹת עֶשְׁרוֹתַי שְׁלֹשִׁים סוסים עָמְדוּ גְּבֵהִים מֵעַל הַסַּף, רְדִיפָה אוֹ נִרְדָפָה? שָׁאֲלוּ כֹּחַ, עָנִיתִי, כֹּחַ שחֻלְשָׁה יְכֹלָה לִהְיוֹת מִדַּי חֲזָקָה בַּגּוּף הֶעָיֶף הַנִּכְנָע.   וְלא הָיָה עוֹד שֶׁקֶר בַּזְמַן וּבָאוֹר רַק הֵעְדֵּר גַּג מֵעַל חַדְרִי הֶחָסֵר אֵין הַגַּג קבוע שָׁם ...

מאת: דויד מור     זֶה נֶאֱסַף מֵעַצְמוֹ עַל הַבַּד תָּמִיד לְעֵת הָעֶרֶב בְּשָעָה שֶאַתָּה נִתַּק מִן הָעוֹלָם   המֻכָּר   המִתְגַּלֵּה בְּחוּשָנִיוּתוֹ   אַךְ וְרַק לְנוֹכַח אוֹר הַיּוֹם אֲבָל עַכְשָיו בְּעִצוּמוֹ של החֹשךְ אַתָּה עִם מְעַט שֶמֶן עַל קְצֵה הַמִּכְחול אורֵב לִתְנועה אפשרית   של חלקיקים החיים כחרקים בּפִּנּוֹת החשוכות של הבּד

    מאת: דויד מור       אל תוךְ נַקְבובית אישונו האור מחֲלִיק וּמִתְעַבֵּר   וּמַצִּיתות רקיע כָּבוּי   בְּעוד בְּתוֹךְ שְפופָרוֹת הַצֶּבָע יאוּשוֹ השַּבְרִירִי מְפַרְכֵּס   כְּדג חֲסַר נְשִימָה   הנּוֹהֶה אַחַר בְּרֵכָת מַיִם חַיִּים או מִרְוָח נשְכּח בּו לרגע אחד מוּאר הצֶּבָע יְפַזֵּז בְּתוךְ הַבַּד כְּפַרְפָּר   10.1.2006  

  אקספרסיה   מאת: דויד מור     נִרגנות סבילה בתוך עצב העַיִן מותירה חתךְ סִמֶּטְרִי חד בתוך הבד המתוח   עליו כבר מצויים בעזבונם   קַוִּים נושְכִים   מוטלים בְּשִמְמוֹנָם כְּלִוְיְתָנִים תועים לְלא כל אפשרות סְבירָה שֶאֲכוֵּן אותם לַכָּחֹל הפָּתוּחַ