בננות - בלוגים / / מטמורפוזה
אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

מטמורפוזה

 

 

וְנֵר אלוֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וְאבִי שׁוֹכֵב בַּהֵיכָל

לָהָט החֶלֶב מַנְהִיר עֵינַיו לִכְדֵי תְּכֵלֶת נַהָר.

 

עִם שָׁחַר נַפְשׁוֹ נַעַשְתָה דַבַר חָדָשׁ.

 

לְחִישָׁת הרוּח בִּיְצִיאַתַהּ

נִשְׁמֵעָה מֵרְחַק דּוֹר מִמְקוֹם גּוּפוֹ

וְהַפְכָה לְדִבּוּר

בִּלְשׁוֹנִי.

 

הוּא הָיָה יָתּוֹם לַכֵן הֵצִיג עָצְמוֹ תָּמִיד

בִּשְׁמוֹ הַשֵּנִי:

גְּרוֹסְמַן

רַק בְּצִנְעָה הָיָה

שְׁמוּאֵל

מַתִיר נִשְׁמָתוֹ לָחפְשִׁי.

 

 

 


6 תגובות

  1. חגית,השיר עדין, מרגישים את אווריריות הרוח היוצאת ממנו, ואת הכאב

  2. שיר נפלא ושלם. מדוייק ועדין.

  3. היי חגית
    זה כל כך דוקר, הרחוק והקרוב, העיניים של המתבונן שלך.
    השם שנתת לשיר.
    להתראות טובה

  4. נכון, מאוד עדין. ואני מאוד אוהבת את הבית האחרון, מתואר בו משהו יומיומי כביכול, איך האב נהג לכנות את עצמו, אבל זה נותן לי פתאום המון על האיש הזה שאני לא מכירה, ונקשרת אליו דרך הפרט הזה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן