אוקיינוס הקברניט
את משיכתה לדם אני זוכרת מן הילדות. איך שהיא קילפה את אותו פצע מעל לשוק הימנית, עד שהעמיק להיות חור ששקע לה בעצם. נזל ממנו ארגמן מתוק. היא גרפה אותו באצבע שלה וטעמה. היה לו טעם מוכר. מרגיע. עזר לה לצאת מהכיתה אל החצר הריקה ולהישטף במי הברזייה.
"עלמה, תני לי גם לטעום". הייתי לוחשת אליה בלילה, מן המיטה הסמוכה.
"גם אני רוצה", הייתי מנדנדת לה ועלמה פקחה את עיניה מתוך החשכה, נענתה לי ופתחה את הפצע רק בשבילי, גרפה את הארגמן החם והניחה על לשוני. באותו רגע הייתי מחייכת אליה ומדמיינת שהשפתיים שלי אדומות, והאודם נוזל ונשפך לי לתוך הגרון ומשם לבטן, ואני אדומה גם מבפנים, ושם אני בעצם הופכת לעלמה ועוד מעט אירדם ואחלום את כל החלומות שלה. השיער שלי מתארך לתלתלים שחורים ועיניי גדולות שרואות הכול, כי אני גבוהה, וככל שאני גדלה ככה אני מרגישה שאני אוהבת אותה. כמו שפעם, כשעוד לבשה את החצאית האדומה, והייתה מכופפת את ידי מעל לראש עד שהייתי חשה בעצם שלי כמעט נסדקת, אבל אז היא הייתה מפסיקה. אני הייתי מכפכפת את לחייה, שולחת יד ארוכה מאחורי גבה ומעיפה לה סטירות קלות על הלחי. הגעתי רק עד לכתף וחלמתי שיהיה לי שיער ארוך כמו שלה. היא חיבקה אותי כמו אימא, הניחה את זרועה סביב ראשי וקירבה אותי אל מתחת לבית השחי שלה. ככה הלכנו ברחוב בכל מוצאי שבת. הליכה איטית וארוכה ארוכה. אבל כשאני הושטתי יד וחיבקתי את מותניה היא הרחיקה אותי ממנה בדחיפה החלטית. אבל אף פעם לא ויתרתי על ההליכה הזאת לצידה במוצאי שבת לאורך השדרה. קצה ראשי מגיע עד הכתף שלה ושערה הארוך מדגדג בלחיי, ידה הארוכה מסתבכת בידי הקצרה, מתעקלת ומאיימת להכאיב לי עד דמעות, אבל פתאום מוותרת. כל הדרך אני מבטיחה לעצמי שלא אתן שוב שיגזרו לי את השיער, לא משנה כמה כינים ימצאו בו, בפעם הבאה אני יברח מהחדר של האחות ואתחבא בין השיחים עד הלילה, עד שיתארך לי השיער. הרחוב ריק לגמרי, כל החנויות סגורות. אף אחד לא מחכה לנו. אנחנו הולכות. אני נתונה בידיה, שולחת שוב את ידי אל מותניה הצרות והארוכות בחיבוק זהיר ומחושב נשענת עליה מעט, מחכה להדיפה ההחלטית, לסימון הגבולות על גופהּ. אך כשאנחנו נעמדות ברמזור האדום היא שוב מקרבת אותי אליה. ככה היא שומרת עליי ואני רוצה שאנשים יסתכלו עלינו. עכשיו. ככה. שהעולם ייעצר ויעמוד וכולם יראו שהנערה היפה והגבוהה הזאת היא אמא שלי. ואני שלה. אבל הזמן לא נעצר והרמזור מתחלף לירוק. אנחנו חוצות את מעבר החצייה וברגע שהסנדל שלי נוגע בשפת המדרכה, החיבוק שלה ניתר ממני. היא מרחיקה אותי ממנה, אבל אני מתקרבת ומשלבת ידי בידה. אנחנו צועדות, היד שלי מזיעה, יד לחה ביד לחה, הזיעה שלי לא מפריעה לה. אני גוררת את רגליי באיטיות והחצאית האדומה שלה מתבדרת ברוח פתאומית של אמצע אוגוסט ונוגעת ומרפרפת על רגליי. היא מפזרת את שיערה, וריח השמפו שלה מפרק אותי לחתיכות קטנות, עד שאני מתפוגגת והופכת לבלון קטן הנישא באוויר, והיד שלה הופכת לחוט ארוך שמחזיק בבלון, ומרשה לי לעוף גבוה גבוה מעל למדרכה.
מאד התרגשתי מהקטע הזה.
אני חושבת שרובנו לא מספיק מודים עד-כמה אנו זקוקים בעבר הווה עתיד לאהבה וחום של אמא.
אני מדברת על הכמויות,
לגביהן אנחנו לא רהוטים.
הסיפורון הזה לא קל, אני קראתי אותו כסיפור על שתי ילדות עזובות רגשית בפנימייה.
וכמה נחמה שהן מעניקות זו לזו.
(לכן הסיפור מבחינתי הוא בכל זאת על אהבה, הוא לא שחור).
כמה טוב, ככה אמא.
מענין, נראה כמו קטע מתוך משהו גדול יותר, כתוב טוב
אורה, זה נכון, זה חלק מסיפור ארוך, שאמור להיות קצר ומנהל איתי רומן כבר למעלה משנה. תודה על הפירגון.
רונית, תודה רבה על שקראת, את כל כך צודקת לגבי מנת האהבה האימהית שאנו תמיד צמאות לקבל.
כתוב היטב, כהרגלך בקודש, עם העזה ואומץ לנבור בפצע, תרתי משמע.
איריס, תודה רבה על קריאתך הרגישה, מילותייך תמיד מרגשות אותי.
יפה
תודה אביטל, אני מעריכה את זה, שיהיה לך שבוע טוב.
שלום חגית. לא כתבת לי אם תבואי לערב החגיגי לכבוד הספר "תפוזים" ב"פואמה", בשלישי הקרוב, בשעה 20:30. ובכן – בואי! מבטיח שבכל מקרה יהיה לך מעניין, וחוצמזה, דמם הכתום של התפוזים בוודאי ידבר אליך לנוכח הסיפור הזה.
ובכן, שוב, ראי – הוזמנת.
בברכה רבה, אילן ברקוביץ".