החדרים (13)

   
כל החורף היא שוטטה ברחובות כשבראשה מתרוצצות רגליים אל הבית שאין. מעון עם 
קירות וגדר. משכן חסר. חדר עם שולחן. חלון בין עצים. מאורה משלה.
שם השולחן שמתחת לחלון ומעליו מכונת הכתיבה, הדפים הלבנים והדלת 
הסגורה, נעולה. הניירות מתעברים באותיות. נרות מפוזרים בכל פינה. היא צריכה חדר 
ממשי כדי לבנות חדרים בנפשה. אך כבר חורף ואין לה חדר משלה. 

כמה זמן הלכה בעקבות זהובת השיער עד שהגיעו לרחוב יבנה? אולי חלפו עונות, 
ימים, שנים, תנוקות נולדו, הים שטף את האדמה, הרקיע הבריק ברקים, ושוב נבראו 
חיים חדשים, המדבר הירוק שב והצהיב עד שדפקה על דלת הכניסה, בקומת הקרקע, 
נכנסה וישבה באפלת חדר גדול שקירותיו הריקים מחוררים. חדר שידע פעם רגעים סוערים.

מר דניאל זוט קבע מיד שהוא והיא יהיו קומונה ויזמינו חברים לצייר ולנגן. אבל מישהו 
לקח לו את הגיטרה ודניאל אומנם מנגן על חליל, אבל חברים אחרים אין. פשוט אין. רק 
חתול שחור יחידי חדר אל הדירה, חבט בזנבו על סיר במטבח והד תפיחותיו פוגע ברחבי 
החדר החלול. דניאל יושב במרפסת האחורית, גבו פונה אליה ופניו אל הרחוב. 
גופו העגלגל נע בכיסא העץ, נושף עשן סמיך דרך האף, נאנח. הפטפון מסתובב סביב 
זנבו ולאונרד כהן מציף את החדר ב"שיר הזר". סדינים מקומטים מרפרפים על חוט לכל 
אורך הסלון, שבעה נרות משתקפים באודם היין על זכוכית הכוס. בבית הזה, הדומם, 
שידע פעם מלים ומוסיקה וקולות בלי סוף, דניאל ניסה להשתחרר מציפורני הדיכאון 
שלפת את חזהו. "אולי נרקוד?" הציע. "יש לי בגד גוף ורוד, נעלי בלט וקוקיות". 
משקפיו העגולים תלויים על אפו, גם כשהוא נתלה על חוטים ורוקד. חצאית תחרה 
ורודה מתנפנפת סביב מותניו, הוא נעמד על קצות אצבעותיו, פטמותיו נחשפות ומציצות, 
זוג עיניים נוספות. אבל לא איכפת לו, כי הוא מושלם להתבוננות כזאת. 
בין שפתיו הסדוקות סיגריה נצחית, מוצץ מעלה עשן, כלי לאטימת הזדקקותו התמידית 
לנשיקה. 
צמחי צל כמושים, מקמילים, חוגרים את מרפסתו הנעולה, אופפים חישכון זועף וטחוב. 
רק זנבות אור פנסי הרחוב  משתחלים בעדם כתולעים זקורות וזוהרות הנאבקות 
בעמימות התריסים. 

במרכז החדר הפטפון מסתחרר, נר קטן דולק, חלש. תנור גז ישן מפיץ חום כתום. על 
הספה השחורה דניאל יושב ומתוודה באוזניה על אהבתו לכאב, על התמכרותו
למכות אהובתו. זה היה נפלא. זה היה טוב, הוא אומר, כן, היא הצליפה בו בשוט וגם 
בידיים חשופות וקרות. רגע ארוך הצטנף בעומק זרועה. עיניו  האדימו וקהו וכל רצונה 
שיחלוף מחנק החרדה שתקף אותה מאז נכנסה לביתו. 
הדקות נסוגו אחורנית. עד לעידן קדום, אל שנות ילדותה. אל הרגע שבו ליבה דפק בעוצמה והיא נרדמה לבדה בסלון, מתחת לשמיכת הפוך חום 
גבוה נסק אל מצחה. מד חום לא היה לה. היא התקשרה למוקד החירום, קול אישה 
ענה, בטוחה שזה ילד משועמם שעובד עליה. ליבה הוסיף להלום ורגליה המטירו גלי 
זיעה, 39מעלות לפחות. דניאל אמר שהוא הולך לקנות תרופה בבית המרקחת. בינתיים 
החתול השחור, נשכב על הכרית האדומה שעל הטוסטוס הכתום החונה 
בפינת הסלון. סבך קורי עכביש, בני עשר שנים לפחות דבק בגלגלים המפונצ"רים. 
היא התכווצה ברעד על הספה הצרה והנוקשה, בהתה בכלי תחבורה הכתום והבינה 
שהחדר הזה הוא בעצם רבע מגרש חניה לטוסטוס שאי אפשר להתניע.