בננות - בלוגים / / החדרים (14) הסוף
אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

החדרים (14) הסוף

 

 

 

 

היא המשיכה לשוטט ברחובות כמתוך חלום אשר נחלם מוקדם בבוקר. עיניו החולמניות הביטו בה מבעד לעשן סיגרית "CAMEL". על פרקי ידיו כרוכים צמידי כסף ובתנוך אוזנו עגיל שחור. הוא לא שואל לשמה. היא מביטה בו ולא יודעת אם היא מוצאת חן בעיניו. על רקע ניחוח גופו הרענן חשה מעט כבויה ורקובה. הביטה בו שוב ומצאה את השבר בפניו, כאילו לא נוגעות רגליהם באותה אדמה. הניחה את משקפי השמש על עיניה ובאור הכהה כופפה את גבה והידקה את אצבעותיה סביב כוס הקפה.
"אני מחפשת מישהו שנעלם לי. כבר יומיים שאני מחפשת." 
 "איך את יודעת שברגע זה הוא לא מחפש אותךְ?" היא קמה והלכה. אך כעבור שבועיים 
נפגשו באותו מקום.
היא הלכה אחריו וטיפסה במעלה מדרגות תלולות עד לקומה הראשונה. האור הרך שבסלון ביתו ובקבוקי הריבות על המדפים וסל מלא כלי ציור, גרמו לה לחשוב שיש שם אישה אחרת. היא ישבה על הספה וחלצה את מגפיה. 
הוא קרא לאוזניה מתוך "פרחי הרע" של בודלר במהירות של
רכבת אקספרס. 
היא עצרה אותו בתחנה ראשונה. אמרה שזה מהר מדי והשתחלה מאחורי גבו, פיסקה את
רגליה, כרכה אותן סביב מותניו וקראה לאט לאט את השיר על הזונה. בבוקר הוא יצא מן הבית ונעל אחריה את הדלת. היא נשארה לבד בדירתו.
 
 
כך הם התחילו לחיות יחד. תחילה הכירו רק את הגוף, רוחותיהם נקשרו ונותקו לפרקים 
דרך הבשר. הם
 לא הכירו, אך גם לא היו זרים, הם היו שני אנשים, איש ואישה שחברו 
זה לים זה. להם הספה, להם
 רצפות המטבח, להם הכיור. הם גרו מעל שוק התבלינים. היכן שהעסקים דפקו. ומי שתפס את מקום החניה הקבוע נחתך בגרונו. גם בשש בבוקר כשהשמש הקר נגלה. הם הסתובבו אל הקיר ועשו אהבה. בכל הרצינות הנחוצה לנפשות שטרם דממו. בבוקר הניח כוס מיץ תפוזים טרי לצד המיטה. היא לבשה את מעילו והזיעה. מי הדוד רתחו, הוא מכין ארוחת ערב במטבח והיא במקלחת מבשלת את גופה. הם אינם נפגשים עם אחרים. הגוף שלו הוא הדרך אל האור. חטאיה נשרפים אבל החוטאים שבים לדפוק על דלתה. מחוץ לביתו הם מחפשים את פתח הכניסה. 
אך חטאיה כבר נשטפו אל חור
 האמבט. בכל רגע עולה מן הרחוב אזעקה. הוא לוכד את 
מותניה ולוחש מעל כיסא הנדנדה, בפינת חדר השינה. היא כורכת את
 רגליה סביב מותניו והם מתנדנדים, פנים אל פנים. 

 

האנשים הזרים שהם היו הלכו ונעלמו במקלחת, בין שאריות הזיפים חרק הבוקר כדלת 
מתכת של נגריה
מתגלגל ועולה אל הרקיע המיוזע. עץ יחיד עומד ברחוב וכל צמרתו 
מכסה את מרפסת ביתם.
עלי העץ נושקים זה לזה ונעים לצליל אזעקות מכונית, יללות 
חתולים מיוחמים
 וצלצולי טלפון מן הדירה הסמוכה. בין כל הבתים הדביקים ממאה שנות 
עמידה עיקשת בשמש הישראלית
 עומד הסלון שלהם. 
"מה אני עושה פה?" היא תשאל את עצמה כשאושר אמיתי יכה בה. "אני בחרתי
 היכן 
לחיות את חיי", היא תלחש לעצמה ותצחק. צי של אזעקות צופר ברחוב.

היא מכסה אותו לפני השינה, מנשקת קשות למצחו. הוא מושך בשמלתה. 
"תיכנסי למיטה".

 "לא!לא הלילה!".

שקט בבית. 
רק לפנות בוקר היא נכנסת לחדרו להביט בפניו עד זרות. לראותו רק כשלעצמו שוקע 
בסבך
 חלומו, נופל באיטיות. עד ששער האהבה נפתח ונושא בחללו מחילה שקופה אל 
העבר השני. שם המים
 נמצאים בעיניו מפני ששם האמת אוחזת בים הפנימי. בבוקר הוא 
בוחש בחלב שמתחמם על הכיריים ושני
 צמידי הכסף שעל ידיו הם נהרות אופוריה, 
כעיר שסביב נמל האוחזת דרקון על כתפה ומפיו פורצת
 סערה, מי רוק מתוקים. עיניו 
חושפות את עומק המים שבמרכזם אוחזת אש המאור, וזהו הנס! זהו האור
 שאוחז 
ומקיף את הים הטהור. 

היא מתעוררת בסוף היום לפענח את השקט, להתבונן בדממה שבין הספה בסלון לחדר 
השינה. ביניהם
נעקרה הדלת והוצבה במרפסת האחורית. השקט שמעל לשוק התבלינים 
עולה ביוקר. בלילה החלון נפתח
מן הרוח, מנפנף לשלום ונעצר באמצע. הוא שוכב 
מעבר לקיר. היא מאזינה רק לנשימותיו. החזה שלה כואב. 
ולא היו להם עוד גבולות. אומנם ההישרדות הציקה למחשבותיהם אך עדיין לא היוותה 
מכשול, כי החליטו להעלים את העולם, לסובב את
 גבם ולהיעלם בגוף, זה בזו, ועם זאת 
להרפות מכל המחשבות הארציות. גופו משכיח את כל דאגותיה והם מ
סובבים גבם זה 
לזו, אבל הגב כבר משותף. 
שם כל הסודות הכמוסים. שם יש צורך בדלת. במנעול, 
בבית. כי יש
הרבה לומר. כל הדברים שלובשים בחוץ פני בושה. שם,  במיטה, יש 
חלל שקט שאפשר לדבר בו, לספר
בו. חלל שאוצר את הקולות ומניח להם להגיע 
למרכז, לחזית. פנים אל פנים, לראות דרך המלים את
הראי. 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6 תגובות

  1. יש אתגר לא פשוט בסיום של סוף-טוב-הכל-טוב (חוץ מאשר בסוגת סיפורי האגדות) וכאן זה קורה כמעט כמו עלה שנשר או מקרה. אחרי שלושה עשר פרקים אולי דרוש מפנה דרמטי יותר, או לפחות יותר התייחסות לזה שאין.

    השפה זורמת פה יפה אבל כדאי אולי לחשוב שוב על ביטויים כמו "על גדות המיטה" ועל ההקבלה של "הוא בישל והיא בישלה".

    • חגית גרוסמן

      אמיר, כעת בקריאה נוספת אני שמה לב למרכיבי האגדה שבסוף כזה. נראה שהאהבה והאושר מחבלות מעט בכתיבה. הרי שתמיד נכתבת יצירות על בתים שנהרסו ולא על אופן בנייתם.

  2. משה יצחקי

    חגית, מורגשת תחושת הרווחה שהגיבורה מצאה את אושרה (מילה שאני לא תמיד יודע את פירושה) והגיעה לאיזה "חדר משלה". אבל הסוף הזה נופל מעט על רקע האיכויות של פרקים קודמים. נראה שהסוף הזה לגיבורה הוא טוב, אבל אני לא בטוח שהוא טוב כסגירת הסיפור.

  3. היי חגית
    אז הסוף טוב, כשאדם וחוה יצאו מגן עדן הם יצאו כזוג… מענין למה פה הפרדת אותם?
    אני מבינה בחוש את כוונתך, שהיא צריכה להמשיך לחיות וולחפש… אבל אבל האם היא תוכל לאהוב את עצמה כשאין לה משהו שאוהב אותה, כמו תינוק שצריך את אמא שלו, כדי לצאת לחיים.
    כל הכבוד על על הגרך, יש המון קטעים מבריקים.
    להתראות טובה

    אולי צריך להיות לה שם כשהיא יוצאת מגן עדן…

    • חגית גרוסמן

      טובה, היית לי קוראת נאמנה וחשובה. תודה רבה על שהלכת איתי בדרך. וכך גם אמיר ומשה. תודה רבה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן