אוקיינוס הקברניט
זה היה מרתק לגלות מה שני זרים עלולים לעשות זה לזה ומה שהבדידות מצליחה
לעשות להם. אך כשהבדידות מתפוגגת ונסחפת הרחק מגופותיהם הערומים. כשהם
חשים בנוח והשיחה הקולחת מתערבבת בהבל אלכוהול וניחוח עשבים מתוקים. כל
הפתולוגיות צפות ועולות ומבעד לעיניו התמימות משתקפות מפלצות הבוקעות משפתיה
ומספרות ומדברות. מאיימות על שפיותו. הוא לא יוכל לתהום הנפקחת ונפערת, הלועגת
לדלות שפתיו. לאי הבנתו. לתמימותו וידיעותיו הדלות. לנפשו הנמלטת אל בקבוקי
הבירה כדי להשכיח את חוסר כשירותו לאחוז בחיים עד סופם. לראות את כל פרטיהם
הקטנים ולקבלם. המפלצות יאיימו לבלוע את ראשו והוא יחשוש לחייו.
"את מפחידה אותי."
"אני מפחידה אותך?"
"כן. אני מפחד שתרצחי אותי בסכין".
"אם זה יקרה אז לא בסכין." היא צחקה ופשטה את בגדיה ויצאה ערומה לרחוב
החשוך, לנגד עיניו המשתוממות.
פחדיו יעטו על מיטתם והוא יצלול בהם הרחק ממנה אל העבר השני. היא תחמוק מן
המערה ותבלה את הלילה בביתו של אחר. אך בבוקר תשוב אליו והוא ישאל אם שכבה
עם מישהו, והיא לא תשיב. תוכניות לבריחה כבר נרקמו בראשה, מזימות להתרחקות,
לא להיות כה קרובה עד שאינה רואה דבר מלבדו. למרות אותם רגעים שקטים לצדו,
בהם כל קושי נראה בדיוני כשמעבר לחלון הצר קטנועים התעלסו עם האספלט.
"יפה אחת שלי", הוא קרא לה ועיניו זבות אהבה.
"הבא לי מן הלחם שאפית לכבוד שבת, יש יופי טהור בשבר שמתאים לשבר ובדבק
הדבש שבוקע ביניהם" .
"זה שיר".
"כתבתי אותו בשבילך".
"תודה."
"אתה אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך כמו מלח."
"אני רוצה ללכת מפה."
היא קיפלה את בגדיה ופערה את פי התרמיל שהתמלא עד סופו ושבה ללבוש את
שמלתה הזהובה. הילכה בין קירות המערה באדישות. הוא חיבק אותה והיא נעמדה
רפויה בזרועותיו. "יש לי בחילה. בחילה", לחשה לבטנו ונשפה אנחה.
"בואי נשכור דירה אחרת ביחד".
"די זה מספיק."
היא הניחה את התרמיל על כתפה ויצאה.
ועם דעיכת אורה המכלה של חודש אוגוסט הוא השיב את מפתחות המערה לבעליה ושב
אל היער. היא נותרה לבדה בעיר, אחוזת בהלה ואשמה. נעה בין רוחות הסתיו כנקודה
פזורה ואבודה המסתובבת סביב צוואר הרוח, הוזה את דמותו בפסגת ההר קוראת אליה,
והולכת לשם שעות ספורות בטרם כניסת יום כיפור, תפסה טרמפים לקצה הארץ, עד
שהתרוקנו הכבישים ממכוניות והוסיפה ללכת ובכוחות אחרונים טיפסה על ההר ומצאה
אותו שם, כרוך בטלית לבנה, מתפלל אל מול הרוח שנשבה בשיחי הפרא. היא צעקה
את שמו והוא הסתובב אליה, אך על פניו התנוססה אכזבה למראה דמותה המתרגשת
לקראתו.
היי חגית יש בספור משהו, מבלד רנר, מסוף העולם, סוג פצע שהופך לצורת חיים.
הדמויות בודדות… מנסות לפרוץ במעגלים
להתראות טובה
טובה, שלום, אני לא ראיתי את הסרט. ייתכן ואעשה זאת בקרוב. תודה.
ממשיך לעקוב בעניין.
אם יורשה לי, לדעתי השורות שלפני האחרונה נופלות לכלליות או להתפייטות שבאות במקום לספר את הסיפור ("לאן היא המשיכה מכאן? האם תוכל לשכוח כמה בכתה בחצר ביתו והוא לא יכל לבכי
הזה ושתק כל יום הכיפורים? אולי כתבה לו מכתב והדביקה על המעטפה את הבול
האחרון שנותר בארנקה, צרפה אליו פיסה מן הזריחה שהתרחשה בחוץ").
וגם קצת נוקדנות…צ"ל: "נשכור דירה אחרת", "לא יכול לבכי"
אותו שורות "פייטנות" הן ככתם אשר התאהב בהן הצייר ולא העז למחקן. אכן, היה עליו לעשות זאת מפאת אילוצי המלאכה. כעת אזרתי אומץ לעשות כן. שוב תודה.
נהדר. עכשיו זה גם מסתיים בנקודת מתח ומפנה חדשה.