אוקיינוס הקברניט
מאז שעברתי לגור בשמים השתפרה ראייתי. פרחים וכוכבים אחד הם לי. שנות אור
ועננים. אין סוף זמן ורוח. מלאך אחד לי מארח חברה. טובה ראייתו מראייתי. כנפיים לו
ומבט רציני של תינוק חכם יודע כל. איני זקוקה לדבר מלבד לעיניי.
אישה אחת שהייתי בטרם עקרתי ממקומי עלי אדמות המירה עבודתה כסופרת והפכה
לאשת מצלמה. תמונות היא מקרינה לי ורגעים שהיינו יחד, אישה אחת. כל תשוקותיה
התפוררו עת נסקתי מגופה. תאוותיה אשר יסרו את ליבי הפכו מטילי זהב בכיסי זרים.
תאוותה ליופי הנשגב הנוגע בקצה רקיעים הפכה אפר לרגליי. כי הגיע זמן חירות אליה
כמהה. עולמה אז נתחם בבדידות, אשר הניעה רגליה לחפש אחר שלמות שאינה
מתאימה לחיים. לכן ביקשה תמיד אחר השירה. קצה קצהו של שירת מלאכי.
כעת אשמע אותה בבירור, אך רק לעיניי אני זקוקה. זה היה בתחילת הסתיו שפקדה
אותה ההבנה שהיא זקוקה לבית כדי לבנות בנפשה חדר משלה. ושהחדר הזה יהיה
ביתה גם לאחר שסביבה יקרסו הכתלים.
וביום ההוא, דקות ספורות בטרם נכנס יום הכיפורים, היא עמדה לראשונה בחדר משלה
וחיכתה לרוח.
אני רואה עכשיו שוב את שמלתה הלבנה, מבעדה נחשפים מערומיה. אהובה יאמר לה
שזו נראית כתכריך. שביס צחור התפתל על כתפיה כשעמדה לבדה אצל החלון מוטרדת
בניסיון עיקש ללכוד בעיניה את שלעולם לא תוכל העין האנושית להשיג. השעון תקתק
על פרק ידה אך היא עמדה מחוץ לזמן. הקומקום רתח במטבח. התה האדים ונבחש
בכפית כסופה. היא ישבה על כיסא מרופד בבד שחור ומעל ברכיה נפתח המילון מתוך
הימור בערך:"עצלנות – טבעו והתנהגותו של העצלן". הרוח לה ציפתה עדיין לא חדרה
לרחוב. אך הוילונות המוגפים כבר החלו נעים מבשורת הרוח הקרבה. השביס הצחור
גלש מכתפיה אל הרצפה. היא קמה ושבה אל מסגרת החלון. אלמה את בטן הוילון וקרני
אור סמוקות ניתכו על הכתלים. בתנועה עצלה הניפה את השביס הלבן אל משענת
הכיסא השחור. השעון שפעם על פרק ידה הורה על השעה שש. היא עמדה בחלון
והמתינה לרוח, ללטיפת אלוהים על מצח העץ.
מקסים, חגית. היטבת לתאר את תהום הרגעים האלה שאין פוקד אותם.
אמיר, תודה, אני מקווה לגלות ולעלות לבלוג בכל יום פרק נוסף מהסיפור הזה.
כתוב יפה.
איציק, תודה.