תעודת זהות או בואו נרים כוסית

בביתה של קליר בת דודי, בכוכב הצפון, לא ראיתי כוכבים.  מה זה אומר?  זה אומר שהנפש מנותקת.  שלא יכלה יותר להתחבר למקורותיה.

קליר הביאה אלבום תמונות משפחתי.  אני ישבתי מצונפת באחת מפינת הסלון מתרחקת מיתר קרובי המשפחה.

  לאחרונה קהל, במיוחד של קרובי משפחה, רחוק מאוד מעצמיותי.  יש משהו מדמם במרחק הזה.

זה כבר לא מי החידקל ששוטפים בעצמה ומזככים את הכל.  אפשר אולי לטבוע בנהר של דמעות. אז ישבתי בפינה.  אז רציתי להעלם.  אז רציתי שיניחו לי. אבל איש לא הניח לי.  גם כשאני בפינה הם מבחינים בי.  הם רואים בי חלק מרכזי .  הם מביאים לי אלבום תמונות.  תמונות לא מדברות אלי.  ציורים כן. אמנות כן.  אבל תמונה שמישהו מנציח מישהו, מנציח זמן של  עבר נכחד שצולם פעם , ואתה מגלה שהעבר הזה הוא הגלעד ממשי ערוך במסדר תמונות אל מול עיניך.  הנה דודה מרסל שתחיה,

הנה רנה אחותה ז"ל   so what? 

הנה דודי ששון ז"ל אשר פעם רק למשמע שמו נמלא הלב שלי צבעים ורודים שכאלה.  יפעות אהבה.

הנה הילדה אמירה ז"ל לאמור אני בילדותי על גג הבית בבגדד.  עם מריאן אחותי, עם ראובן-וויסם אחי התינוק.  הנה קליר ויולט.  אנחנו על הגג.  ברומו של עולם אחר.  אם רק אצא מהרגש הזה הרי אוכל לראות שהיינו יפים.  אבל העינים שלי רואות בעינים האחרות שנכנסו בי. ועוד עינים אחרות מביטות בי באיזו השתוממות.  ובעוד צורת הבטה אחרת אני רואה ילדים יפים.  הם לא נראים כמו בדואים.

אח שלי רובן-וויסם נראה כמו איזה מלאך מאחד הציורים של המאסטרים.  ז"קלין אחותי פשוט אפילו לא נראית יהודונית.  שלא לדבר על מריאן על ויולט וקליר. 

אני מזהה ילדה עם מבט חודר, מעבר לזמן  ומביטה בי, ומתוודעת למה שמתרחש אחר כך מחוץ לגג הזה.  אני זו היושבת שם אצל קליר בכוכב הצפון בסלון באחת הפינות,  בתוך אמירה עכשו.  מוזר. נדמה שאני הולכת להשתגע.  כבר כמה ימים שאני הופכת להיות מדיומלית. אני כותבת דברים מטורפים.  מרגישה שנכנסות בי ויברציות של התרחשויות ארץ ישראליות, שהופכות אותי ססמוגרף לטרופו של האחר.

אני חושבת שאני מתנתקת מהגרויטציה.  לרגע אני חושבת שהרוחניות הזו היא רוח שטות אולי?  ואולי רוח רעה שנכנסה בי בדמות רוח אנונימית  .  הרוח שבתוכי המרחיקה אותי עד  שאני לבד. עד שאני זרה.

הם מתוודעים לראשונה לזרותי.  קליר אפילו לפני שהלכנו אמרה לי:  עכשו אני מאמינה שיש לך כאב גב. עכשו אני מאמינה שכשאת מסרבת לבוא למפגשים משפחתיים את לא ממציאה תרוצים.

דמעות בעיני אשרו לנו שיש בינינו קשר דק של עדינויות.  (וכי משהו יכול לשדוד עדינות).  ככה סתם לאור היום?  איש זר כבר אין לו ענין בתכשיט הזה של עדינות שכבר לא משמשת את צרכיו.

עוזי ניגש אלי. הם לא נותנים לי להכנס לתוך הבועה של עצמי.  יש להם אינסטיקנט לאנשים היפים האלה. הם לא יתנו לי לטבוע. למרות שאני מיחסת להם תכונות ערבושיות כאלה.  פתאם יקפוץ לי לראש המושג בוגדן חמליניצקי מתוך איזו הסטוריה יהודית.  ואביט  עליהם בחשד.  אני לא זוכרת מה עשה חמלינצקי אבל בפרוש אני זוכרת שבספרי ההסטוריה כינו אותו בוגד.  אני כנראה בוגדת באיזה קשר משפחתי באיזה קשר דם.  אני כמו דם סמוי בתוך עצמי.  פעם אפילו לא זכרתי איך אני נראית.  כולם אמרו לי יפה יפה, וחשבתי כי אולי אני מבפנים מחופשת לאשכנזיה? 

אני מסתכלת על הילדה שבתמונה.  כן. היא בסדר. קצת תלתלים שמצביעים על איזה שהוא אפקט לא נורמנדי.  לא ארי.  לא בדיוק פנים שניתנים להגדרה.  מענין אם היו עושים מסדר זהוי או זהות לילדים האלה (אני) למה היו משיכים אותי?  תווי פנים עדינים.  אף ישר. עינים קצת שקדיות.  בסך הכל ילדה די נורמלית.

עוזי ואני ממשיכים לדבר בינינו. הוא טוען שהטבע דואג לעצמו.  ושאלתי אז איך נהיה לו חור באוזון?

והוא ענה: זה לא אנחנו בני האדם שיצרו את החור .  החור נוצר מאליו כדי שהטבע יתקן את עצמו.

אני הייתי ממש אפוקליפטית.  אמרתי לו  בני אדם עושים חור.  עובדה לפני בערך כעשרים שנה  כתבתי שיר על קריסת מגדלים. 

הערת הכותבת:

אמירה בת סלימה שערו שמשוררת היא.  אבל אמירה בת סלימה משערת עצמה שאולי תהפוך למג"נון לילה.    הנה עובדה כבר יש הפרדה בינה לבין המשוררת.   אבל הג"ננה כבר לא עוזבת.  היא מתקשה לנוע בין הקולקטיב לבין האינדיבדאום.  היא חושבת שאולי נפשות-מדים-אחידים, נפשות דומות, נפשות תאומות יכולות לתקן חורים שחורים בנשמה.  אבל יש נפשות-תאומות-חורים שחורים- שמה,מה, אלבום תמונות יהיה התפר המכליב ביניהם? מה תמונות יתפרו את  השיכויות החצויות? מה היא תפסיק לשבת בפינה, ותרשה לקליר ללטף לה את הלחי. תאפשר לצחוק הבריא של קליר לחלחל לה לתוך הדמעות?

איך קורה שמשהו הופך למג"נון לילה.  פעם חשבתי שבעלי היקה הוא המג"נון. והוא נכנס לחדרי הלבשה ומתחפש למסופטמי.  אני אומרת לכם יש כנראה באופן מיסטי ישויות מוסוות שהן בהתחפשות נוירוטית של להיות משהו אחר.  אני מפחדת שמישהו הופך אותי לבננה.    עוד משהו:  בתמונה שראיתי  קודם מסתבר שהייתי ילדה.  אבל בבגדד התנגדו בדרך כלל ללידת בנות . אבל בכל זאת הייתי בתמונה לא? ודאי לי היום שאני לא דוריאן גרי.  כמעט ודאי. 

נדמה לי שהדוריאן גריינים הם אלה שמסתכלים על נקבה מזרחית ושותים את הדם של הילדות שלה.

עובדה אני רואה מלא מלא אנשים שפעם היו כפופים וכמעט הלכו על קביים.  היום האוסטיופורוזיס שלהם נכנס אלי.  איך תסבירו את זה. תנו לי הסבר.  איך ילדה שבי מזדקנת לי למול העינים, ואפילו בתמונה שראיתי נהיה לה קמט ליד השפה.  יש פה התהפכות ישותית. 

כמו שכותב מיכה שמחון:  ואורשה לצטט את דבריו. אנא מיכה ברשותך:  "סתירות פנימיות שזורמות בדם התרבותי."  "בליל של אי שיכות הותירה אותי חסר זהות".  הקרבן הפנים את הסטראוטיפ ומדיר במו פיו את עצמו מעצמו."

אם היה  או יש עוד איש כמוהו ועוד איש כמוהו , אנא שימשיכו לספר את ההגדה הזו.  הם מצליחים להגדיר את המגדר.  אם יהיו עוד אנשים שיגידו  שהיה לנו ליל שמורים ארוך כאן במקום הזה.  ונעשה חג ונפסח על העצבויות ונשתה יין.  מה נפלתי על הראש אם אני מציעה לאנשים לשתות כוסית.?  זה לא דם של נוצרי.  כאן זה לא ורשה נגיד.

שמע ישראל אדני אלהינו אדני אחד