המשך אבו שבתאי

אז כנאמר, ביתו של אבו שבתאי שכולו קירות זכוכית שדרכם השתקף עולם קסום ומרחבי אל, 
היה בעצומו של שפוץ.  וישבה שם בחדר שאמור היה להיות סלון בחורה די צעירה, יחסית לגיל של אבו.  
אבל הסקתי מסקנה שהיא המטפלת של הילד בעל העיניים העצובות.  איינע מטפלת.  להוציא ילד עם מבט כזה, מראה שהיא לא עשתה עבודה מי יודע מה.  טוב שהילד יהיה בחזקתי איזה עשרים וארבע שעות.  באותו רגע שראיתי אותה ואת המרחבים, ואת הזגוגיות, ואת החדרים הבלתי נראים,
הצטערתי שאום שבתאי לא ראתה את כל היפי הזה.  שאום שבתאי זכתה רק לדירת שני חדרים  ומטבח.  הבעתי את עצבוני בפני אבו. והוא אמר: "אום שבתאי הספיקה לראות את זה".  ורווח לי.
ומה שמוזר הילד הוא של אום שבתאי למרות שמה?  מה? היא שרה אמנו?  באו אליה מלאכים?
המשך החלום היה די סיוטי, כובד המזוודה, האוברוול שהתאים לסיביר. נדמה לי שאותו החזרתי לאבו שבתאי, ואמרתי: "עכשו קיץ". והוא סמך עלי.  כבר עברו יומיים מאז החלום, ואני לא זוכרת את כולו בבהירות.  אבל מה שאני זוכרת ממש, זה שכשקמתי וראיתי שזה היה חלום, הדלקתי נר נשמה לזכרו ועוד נר לזכר אלגרה.  נרות בצבע ירוק, עם ריח עדין עדין ונעים . ואמרתי לנרות הנשמה:  לאבו שבתאי: "יהי זכרך ברוך". ולאום שבתאי: "יהי זכרך ברוך".  גם הוספתי תהיו צרורים בצרור החיים.  
וזה אומר שלא רק בצרור של נר ובזכרוני.  שמזל שזוכר זוכר.  כי היה נדמה לי שאני לא זוכרת כלום.  ושאני חיה כמו כבשה באחו.  ושאין לי כבר אינטלקט.  ובא אבו שבתאי בחלום כאילו אמר: אמירה בת סלימה, יש לך זכרון.  ולא שכחת אותנו.  ואל תדאגי אני ואלגרה בגן עדן.  הם בטח ליד אמא ואבא שלי.  
הם בטח מטיילים שם בגן.  הם בטח שומעים את קול אלהים, ולא מתביישים במערומיהם ולא יתבוששו.