אמירה הס משוררת ציירת שחקנית
בינתיים הספקתי לשכוח חלק מן החלום. אבל אנסה לשחזר. סך הכל יום עבר וכבר בומס דברים נשכחים.
בכל אופן הילד היה מה זה כבד. שקל כמו בומבה. ואני מרימה אותו לצורך פינוק. מתוך רגש אחריות. בגלל העיניים העצובות. תמיד שאני רואה עיניים עם מעמק, זה עושה לי משהו. אני מרגישה צורך לרפא את הבנאדם. אני מאמינה שאני הילרית מלידה. פעם נתפש הגב של איזה גרג"ניק ועשיתו מסג, והוא התישר כמו אריה והתחיל לעבוד במרץ. הוא אמר שזה כמו קסם. שהוא לא מאמין. שהיה אצל פזיוטרפיסט וזה עזר כמו כוסות רוח למת. אפרופו כוסות רוח למת: אמא שלי היתה גם מלנכולית נוסף לכל. כל מי שכאב לו משהו, אוטומטית זה צבר אצלה כאב. פעם מישהו אמר: "אני סובל ממגרנה". ואמא שלי אמרה: "גם אני". ואחר כך לחשה לי בנואשות: "מה זה בדיוק מגרנה?" אמרתי לה: "זה מה שאין לך"? והיא מה זה לא היתה מרוצה. ופעם מישהו אמר על איזו תרופה:"זה עזר לי כמו כוסות רוח למת". ואמא שלי אמרה גם לי זה מאוד עזר". היא ידעה עברית, אבל לא דקדקה במשמעויות.
בכל אופן, נוסף למשקלו של הילד, אבו שבתאי הכניס במזוודה בגדים לכמעט שנה שלמה. ואפילו אוברול שהתאים למזג אוויר סיבירי. התחלתי לקרוס תחת מעמסת המשקלים. ועליתי לאבו שבתאי להגיד לו שאין צורך בכל כך הרבה בגדים. כי זה גם מבלבל אותי לחשוב להחליף לילד כל רגע בגד.
וכבר כמעט הצטערתי על הנכונות האוטומטית שלי להושיע. אבל זה אצלי בנשמה. והצער נמחה כשם שהגיע. היה מקום רק לצער על הילד בעל העינים העצובות, המביטות מתוך הפנים.
הבתים בקרית יובל שנקראה בית מזמיל, היו די קטנים. שני חדרים ומטבח. אלה היו בתי אבן. ומשום מה היה נסוך בהם יופי שאין לתארו. יופי שכזה שאתה נקשר אליו כל החיים. ונוסף ליופי האמיתי בחלום הבית של אבו שבתאי הפך לווילה ענקית . הקירות הפכו לקירות זכוכית, ומבעד לחלונות ולקירות השקופים ניתן היה לראות נופים מדהימים שרק בסרטים יש כאלה. אפילו יהודי נודד שהיה בכל העולם לא ראה מראות שכאלה. וזה נשקף מהבית של אבו שבתאי.
המשך יבוא בגלל האנרגיות, אני מקווה שאני לא בעקבות הממה שלי, יהי זכרה ברוך. אצלי המחושים אמיתיים. בצ"יק פתאם חולשת גוף שמשפיעה על הנפש. ואני מרשה לעצמי ללכת לשכב בין הסדינים. פעם ארחו אותי בתכנית בין הסדינים וצפו לשמוע על מעללי. היום שוכבת בין הסדינים בסטלבט. אין פעלוליים. לא פרומונים ולא הורמונים. רק הורמון גדילה.
אוי כמה שאני אוהבת אותך ואיך התגעגעתי לכתיבתך הסהרורית. ומה פתאום שאת בדרך לממה שלך? עוד שנים יש לך!!!!
ואת "בין הסדינים" אני זוכרת, אולי גם את הופעתך שם. גם זו היתה תוכנית סהרורית.
אהבתי את הסיפורים על האמא שלך גם לי הייתה אמא כזאת שעשתה סלט מהשפה
לחנה
אשמח לדעת מה יצא מהסלט
יחי הסהר במלואו. סהרוריות, מה אפשר לעשות בעולמנו אם לא להסתהרר? וסדינים מסטן? וגינת אגוז?
יעלי, התגובה על סהרוריות מיועדת לך כתשובה