אוקיינוס הקברניט
זה היה אז שברחוב נמתחה הדממה ולהבת הנר שדלקה בחדרה התלהבה והזקיפה
ראשה. ממש כמו בערב ההוא, לאחר שמת אביה, כשעוד גרה לבדה ברחוב מרחביה 13.
כבר מהלילה הראשון בו השכירה את החדר, גוועה המנורה המרכזית שבתקרה
הסדוקה ולא העלתה אף לא הבזק אור קלוש. בכל בוקר יצאה מחדרה החשוך ושבה
לעת ערב אל האפלה הצוננת מנשימת רוח אוהבת שטרם מצאה מנוחה נכונה. קבעה נר
על צלוחית חרסינה קטנה, מעל שולחן עגול שניצב בפינת החדר הצר. הגיפה את דלת
המרפסת ופנס הרחוב נגה אור כתום ומרוחק ואפל מעל לספר "חיי המתים" מאת חנוך
לוין.
אך בערב ההוא, כאשר שבה כהרגלה אל צינת העלטה, הניחה לפניה כוס תה רותח
ופתחה את הספר וקראה:
"ועוד תשוקה נותרה לו למת
להאסף אל חיק אביו
לטמון את פניו המתפוררים
ולבכות בצוואר מולידו המרקיב."
ברגע הזה נפרץ סכר געגועיה ובכי פראי התקומם והתפרץ מחשכת ליבה המסומם אל
חשכת חדרה המפוכח. ידה נשלחה אל חפיסת הסיגריות להצית אש, לעשן ולהירגע. אך
אז דלקה המנורה מעל ראשה ואור בהיר ומקיף זרח עליה.
בחרדת קודש השליכה את הסיגריה מידה והסתכלה לכל הכיוונים. ראתה לראשונה את
צבעם האמיתי של הכתלים הסדוקים ואיך שהמים בכוס מורעדים.
בחדר זה כתבה את הטובות שביצירותיה, אשר נוצרו מתוך חוסר ידיעה, כמו במטה
קסמים אשר חיבר בין המלים וגנז אותן, עד שנתקלה בהן שוב ולא זכרה את אופן
יצירתן.
באותו בית שברחוב מרחביה 13, אשר עמד על שתי קומות מתפוררות שהתנשאו לגובה
לא רב, גרו בעיקר פועלים שלא עלה בידם לשלם את שכר הדירה. ובאישון לילה היה
אחד מהם אוסף ומערים את חפציו ומתפוגג בין הרחובות האפלים והלחים מיריקות
שיכורים. מעופף כפרפר לילה מבוהל בין הבניינים השבורים, המאוכלסים בפועלים זרים
שלא ידברו איתו והוא להם לא יאמר מילה. הם עדיין חולפים שם בשתיקה טעונת
כתפיים חבולות ומנוצלות. המגורים בבניין זה תמיד היו קצרים ומרים. וכך גם מגוריה
לא האריכו ימים. וביום בו אזל כספה אספה גם היא את חפציה המועטים ועזבה את
הרחוב.
אך דבר מה ערטילאי נותר שם, קורא אחר שמה. רוח מרחפת שזעקה את שמה נזקקה
לנוכחותה ולא ידעה להרפות. האם מפני קריאותיה שבה כעבור שנה לאותו רחוב? הרי
שנסה מבדידותו הזעופה כל עוד רוחה בה. וכששבה, קבעה מקומה בירכתי דירה אחרת,
מעבר לסמטה, ברחוב המקביל, במעונו של איש צעיר המרבה בקריאה. שם, בביתו,
מצאה חדר משלה.
כתוב להפליא, חגית. מחכה לחדר השלישי.
אמיר היקר, אתה מעלה חיוך על שפתיי. מחר יבוא השלישי. תודה לך מקרב לב.
לא כל כך קוראת פרוזה, אין לי נשימה מספיק ארוכה. אבל ההתלהבות של אמיר גרמה לי להתאמץ… ולפתע מצאתי עצמי נהנית.
סיפור בדידות כאוב ועצוב, אבל יש שם תקווה
בחצות יופיע החדר הבא