אוקיינוס הקברניט
כעת מבעד לחלונה המוקף ענפי עץ רחבים, ירוקי עד, אראה את שולחן כתיבתה. עליו
נערמים דפים לבנים, בסמוך למכונת כתיבה ומאפרת זכוכית גדושה בזנבות אפר
מפותלים. חלב הנר הבוער נוטף לצד ערימת ניירות מודפסים באותיות שחורות וזעירות.
שורות קצובות של שירה קפדנית ובלתי מתפשרת, שורות קצרות המחוקות בעיפרון,
ואחרות מודגשות בקווים עבים. לצידם פנקס קטן שכריכתו תכולה וקרוב לו עיפרון
שחור. אין דלתות בחדרה, מלבד אחת הפונה אל מרפסת אחורית. בין חדרה למטבח
מפרידה מחיצת וילונות דקים ואדומים שקווצותיהם נושקים לרצפה.
כשני ילדים יתומים הם מצטופפים לעת ערב במיטתם הצרה. רווח צר ביניהם יוצר
משולש שווה צלעות. בין סנטרה לסנטרו – צלע אחת. חזהו – צלע שנייה. החזה שלה –
צלע שלישית. שפתיו על עיניה, פיו פסוק לנשימה. תאווה קשובה נוטפת מברק עורם
הלח. פטמתו הנלחצת בין שפתיה ורודה כשפתיו. אחר כך תבוא רגיעה, היא תדבר והוא
יחריש, יאזין לצרידות קולה. יתמכר לסיפוריה. והיא לא תפחד עוד מן המוות.
לא כמו פעם, כשעשתה אהבה עם מי שלא שאל אפילו לשם משפחתה. אך בערב,
בשדרה, מישהו אחז בכף ידה וזה מה שעשה את כל ההבדל. רק לרגע קצר נתנה לו
לגעת באצבעותיה והעבירה את ציפורניה הארוכות על זרועו הקרה, אך מיד הרחיקה
ידה ממנו. רק למטרת חיים באה אל האיש הזר. והוא לא מיהר ונע מעליה לאט. כך,
בכל אותם לילות קרים הצליחה להישאר בחיים. גופו היה כבד ומחושב והוא רחש
בכבדות מתונה, איזה שקט אטי ורועש. גופה הרחב נגמד, הצטופף והצטמצם, מתרפק
על מתנת אהבה זמנית.
כך, בכל ערב מצאה חדר אחר בבתי זרים והייתה מתאחדת עם אדונו כזבובה
המתעוררת רק לניחוח זבל. אבל זה מה שגרם לה לרצות להיות אדם טוב
יותר. אולי זה בגלל שהם לא ידעו עליה דבר. אך בערב, בשדרה, כשעטלפים צווחו בין
ענפי העצים, מישהו אחז בכף ידה וזה מה שהיה חשוב, רק לרגע קצר נתנה לחומות
הנופלות לחשוף את סודה ובתמימות עיוורת, כאילו שאינה מרגישה בידו, שלחה את
ציפורניה האדומות לאורך זרועו, אך מיד הרחיקה ידה ממנו והם צעדו כדגים מבודדים
בלהקות נפרדות, כל הדרך לדירתו שבמערב העיר, ליד הים, בולעים שתיקה מביכה
ובליבם מנקר הספק.
את גרמת לי להזיל דמעה.
אלוהים, זה כמו לחיות את הרגעים האלה. את נהדרת. תוה על הסיפור.
מרי אן, תגובתך מרגשת אותי עד מאוד. תגובה שכזו גורמת לי להאמין שהמאמץ בא על דשכרו. תודה מכל הלב על דמעתך.