בננות - בלוגים / / החדרים (6)
אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

החדרים (6)

 

 

 

 

  בעד שער ברזל הם חלפו ונבלעו בין כתלי מערה קרירה ואפלה.  
בחלל הקודר והטחוב מחיצה דקה הפרידה בין סלון, מטבח לחדר שינה. במרכז, שולחן 
עץ קטן, סביבו מוטלות כריות תפוחות. כיסא עץ לצד כיור מחרסינה כחולה 
ומנגד  למזרן הדק ניצבה דלת שקופה,
מאחוריה התבצרה בדממה המקלחת. 
הוא הניח לפניה כד חרס גדוש ענבים סגולים ושתי כוסות נודפות הבל קפה שחור. 
היא 
ישבה על המזרן והוציאה מן התיק את "המשתה" לאפלטון. הניחה את הספרון על 
ברכיה. להבה חנוקה עלתה בנר, 
והוא, על השטיח,קיפל את רגליו הארוכות ובעיניו 
התלקחה ש
מחה שהניחה לאבן מחומת בדידותו להיסדק וליפול.
"אם תורידי את השמלה ארחץ אותה בשבילך". 
הוא הציע לאחר שלגמו מן הקפה והיא שאלה: למה כבר
 שנה אני לבד? והוא ענה שהוא 
לבד כבר ארבע שנים. אז שמלתה הזהובה נשרה לידיו הבטוחות, 
ותחושת הלכלוך נחלפה בתחושת ביתיות גדולה. 
הנה היא עומדת בחדרו, אישה, שיער אדום שופע חירות, בלי פחיתות או פחדנות, פשטה 
את העור החולי וגילתה את  קדושתה. פרטיותה. 
לא כל אחת נשאת בגוף הזה, אלא היא, אל פחד. בלי בהלה התעטפה בסדין הלבן וביתו 
נפרש למרגלות כפותיה היחפות. בלי דחייה 
כופף את גבו הארוך מעל לכיור, רכן 
והטביע את הבד הזהוב במים חמים.  
האם היו אלה ארבע ימים בלבד ששכבה על המזרן הדק עטויה בסדין, או שמא על ענן 
בטוח, היכן
שמתערבים המלאכים ויוצרים חיים ובאים ומדשנים את אדמת נפשה הרעבה 
למבט. המלאכים וכנף
 האהבה על עורפם נשבו ונשפו במערה. עד תום היום הרביעי בו 
זרחו כוכבים ברקיע החדר ובהקו בעיניו. רק רחש המזגן צותת ולחש.
 
בתום הלילה, ערומה על קצה מיטתו, ציירה את פניו בקווים שחורים ודקים מעל נייר
עבה ומחוספס. הוא נחלש ושקע לקרקעית שינה שיכורה, ממנה מַשְתה ידה את פניו 
המאוהבות, על
עשרות ניירות אותם תלתה על הקיר מעל מיטתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

9 תגובות

  1. הסיפור עצמו קולח הלאה, באותו יופי.
    נשארתי עם תשומת לב על שני דברים:
    "המשתה" מסתובב שם לא פתור. למה המשתה?
    האם יש פה רמז למערה האפלטונית? ואם כן למה?

    • "המשתה" מטלטל בתיק הגב של הגיבורה כי ברקע הסיפור נשאלת שאלה זהה לזו שנשאלת בדיאלוג האפלטוני: מהי אהבה?
      איך פספסת את זה אמיר?

      • אתה כנראה צודק.
        אבל ה"משתה" הרבה יותר מורכב מן השאלה "מהי אהבה", ואולי אני פשוט עמוק מדי בתוך מה שיש שם. דרך הארוס נדונים שם עניינים של פוליטיקה, תפיסת תרבות ותפיסת עולם, ועוד.
        הדיון שם הוא אגב, בתשוקה (לא באהבה) והתשובות של דיוטימה זורקות הרחק מעבר ליחסי אנוש.

        • כשריימונד קארבר כתב את גרסאתו ל"המשתה", הוא קרא לה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה"; כמובן שהמשמעויות היוצאות מטקסט, על אחת כמה פילוסופי, כמוהן כניצוצות מתפזרים ממכת פטיש, כוונתי היתה, כמו אצל קארבר, למסגרת הכללית.

      • חגית גרוסמן

        הרמן, דבריך מעניינים ביותר.

    • חגית גרוסמן

      אמיר, אולי החדר הבא ישיב על שאלתך. תודה שאתה מטייל אתי בין החדרים.

  2. משה יצחקי

    חגית, מה היא תגלה כשתצא מהמערה?
    עוד חדר ועדיין לא חדר משלה.
    את מצליחה לבנות תמונה סיפורית בה אני יכול לחוש את נשימות הדמויות.
    אוהב את האנלוגיות לאפלטון

  3. היי חגית
    אני איטית בקריאת החדרים אך מאוד נהנת
    הפנטזיה פה מתעלה על עצמה, לא הייתי מכניסה את אפלטון כי זה נותן לדמות אופי… הייתי משאירה אותה תלושה, כי היא מביאה את השאלה מהי אהבה בעצם השהיה שם …היא שם רק ל4 ימים, שזה רק לצורך חקירה, אחרת למה זה ניגמר, היא ממשיכה לדרכה…. הציורים בסוף הם חזקים כי הכוס המלאה- הנתינה.

    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן