אוקיינוס הקברניט
היא סובבה ברחובות תל אביב כירח חצוי סביב כדור הארץ.
סנדליה אדומים, שמלתה זהובה ועיניה אפלות וכבויות שנוגהן בא להן
רק מאור אהבה זמנית. היא סבה במסלול שטוח ומוכר היטב לכפות
רגליה המותשות, בקוטר קינג ג"ורג, דיזנגוף, שדרות בן גוריון, בן יהודה,
אלנבי, לוינסקי, פלורנטין, עד שרגליה פענחו את אפשרות נשיאת הכאב
וצריבתן פסקה.
על כתפה תרמיל שחור ובו "המשתה" לאפלטון, כל שירי ביאליק ו"חדר
משלך" מאת וירג"יניה וולף. יותר מכל הזדהתה עם אחותו של שייקספיר ועם
השורה: "נפשי נשרפה בלהבהּ". המַּפִּיק הוא לב העניין. כלומר, נשרפה בלהבה
שלה עצמה. כי לא הותר לה לאהוב וככוכב הקורס אל תוך עצמו, נשאה
בליבה חור שחור ששאב לתוכו את האור. כך בסוף כל לילה נישאה אל
בדידותה. רק הרחובות מוכרים לה היטב. היא נעה בהם כעכבר במבוך
שגבינותיו אינן מזינות. תמיד רעבה. בקושי רב לא סוטה מן המסלול אל
משכנו של זר אחר, צועדת סגורה במחשבותיה, מנסה להבין איך קרה
שהפכה כה קלה להשגה, באופן גופני כמובן, כי באופן נפשי היא כלל
לא נגישה.
הייתכן שגופה כמדרכות עליהן היא דורכת הוא רכוש ציבורי המיועד
לדריכה?
היא חיפשה אהבה ברחובות תל אביב, מובלת אחר ליבה, כמו אחרי כלב רוח
צמא המנהל את גופה. אך מדי מהר נתנה מעצמה, כבוחשת בכוס קפה רותח
באצבע חשופה, אולם הקפה לוהט ואצבעה נכווית. היא שולפת אותה בכאב, טומנת אותה על לשונה ומוצצת את הנוזל המר.
אך כשפני הזר המתיקו מבדידות, לשונו נמסה כסוכרייה. אל תוך לילות הקיץ
היא נפלה. וקשה הקיץ בעיר הזו. בכל ערב נשים עומדות ובוכות בפינות
רחוב חשוכות. כך גם היא נפלה על המדרכה, בפינת רחוב: "אוהבי האהבה
נגמרים לאט אבל אוהבות האהבה נגמרות מהר".
תמיד זה קורה בקיץ, פני הזר ממתיקות מבדידות והוא בא אליה בסוכת קיץ
חשמלית, מפטר את כל מצילי החופים, מגביר את סכנת הטביעה ונעלם
בקיוסק.
הפעם, הוא ישב על ספסל ושתה בירה, לבדו בעיר הגדולה, עקביה האדומים
הופיעו לפניו והתיק השחור נזרק למרגלות סנדליו הירוקים.
"תגידי ברחת מבית משוגעים?"
"כן. משהו כזה".
בכל הרחובות הנפרצים דהרה על העקבים האדומים. משוטטת בסערה.
מתמסרת לרוח. עד שבזוית עיניה עלתה דמותו, לבדה, בפינת הסמטה, חשופה
לציפורניה.
רגעים כאלה אינם מתוארים במילים הגיוניות או ברצף אחיד של הוויה, זה
היה רחוב בדרום העיר, לילה מוצף ערטילאיות, דחיפות, השתוקקות,
נזקקות, פנס רחוב, איש גבוה, סבוב לאחור, התקרבות, הצמדות, ישיבה
בסמוך.
בקבוקו הירוק הוצע לשפתיה, פנס הרחוב האיר זוג עיניים כהות, גוף ארוך
ונשי מעורב ומקופל בגוף של גבר העוטף נשמה של ילד שצמח ביערות
פראיים. רגליו נבלעו בסנדלים ירוקים ועל כף רגלו קעקוע דהוי של פרח
משתרג בין קוצים.
"את כאן לבד? מה את מחפשת?"
"איבדתי את החדר שלי".
"אני בא מהצפון. יש לי שם בית קטן. גם אנשים זרים יכולים לגור שם.
בעצם גרים בו אנשים זרים ממש עכשיו. המפתח נמצא בעציץ ליד דלת
הכניסה."
אני כל כך רוצה לגור שם, רחשה בליבה. והוא השתהה ובחן את הצימאון
המוטרף במבטה. והציע והגיש לה חפיסת סיגריות כחולה. היא נעמדה מולו
וזעזעה והרקידה את רגלה. הוא קם אחריה ותלתליו עממו את אור הפנס.
למרגלות הצל היא עמדה טובעת בעלטה, שוקעת בכיפת שמים שחורה שלא
הייתה לה דבר מלבד ביתה והניפה את התרמיל הכבד על כתפה.
"את רוצה להיפגש אתי שוב?"
"אני רוצה להיות אתך".
"אבל את לא מכירה אותי".
"חיפשתי אותך בכל העיר. אבל עכשיו אני עייפה".
"את רוצה שנלך אליי?"
הוא הציע והיא כבר הייתה מלאה הסכמה.
יפה גם החדר הזה.
ה"לדבוק בך" צרם לי כלא אמין בתוך שאר הדיבור שמשלבו די אחר.
אמיר, תודה על ההערה, האם תציע מילה אחרת?
את דיוק כוונתך רק את יודעת.
זה יכול להיות ממאוד ספציפי (כמו למשל "להתחפר בך") ועד פשוט ולא ספציפי (כמו "להיות אתך").
אמיר, כבר בחרתי בגישה הפשוטה ביותר: להיות איתך. תודה על ההארה.
חדרים שלך יפים ונוגעים, וחדר זה במיוחד, מצליח להעביר חזק את הלך הנפש הפנימי המתבטא בחיפוש, בכמיהה ובערגה
משה, תודה רבה, הבחנתך הרגישה מעוררת השראה.