תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת

  רעומה הזכירה לאבשלום באופן קיצוני את שניצי, הנערה שבה היה מאוהב בתיכון. רעומה הייתה עובדת סוציאלית בהוספסיס בשערי צדק, פרט לכך אהבה לנקות ולקפל. כשרעומה ואבשלום עברו לגור ביחד הייתה מחכה לו על גבי רצפה נוצצת, כמראה המכפילה את הרהיטים בהשתקפותם. הוא קרא לה שניצי כשם חיבה שאימצה בחום ללא שאלות מיותרות. רעומה הייתה מכבסת את בגדיו ותולה שיתנפפו ...

      יום ראשון. אני סמרטוט נסחב הלוך ושוב לאורך המטבח הישן. כמו ההיא שעמדה לבדה תחת הסופה דמויית הקונוס הענק בשמי פלורידה. איך קראו לה? נשכחה בין הדפים האכזריים ואני עוד זוכרת איך קרסה והתפוררה.   אין לי סיכוי להציל ילדוּת אחת מתוך הרגעים הללו. אולי רק קרעי עשן מהסגריה הרטובה יתמרדו כנגד החשבונות שאני מזמנת לפתחי. חשבון ...

    חזרתי לקרוא שירה. אל תסתכל עלי כך. לא, זה לא מעצב. אתה זוכר כשהיינו הולכים אל ים? היית אוסף צדפים, צובע אותם בדם ורוקם לי שרשרת. היינו חוזרים מלוחים ומהלכים על הקירות, היום לובנם כבר לא נושא צעדי ריקוד.       "אֵין זֹאת כִּי אִם הַחֲלוֹמוֹת הָרַבִּים, אֲשֶׁר אֲנִי חוֹלֵם עָלַיִךְ בַּלֵּילוֹת הָאֵלֶּה, יְבַשְּׂרוּ אֶת קצך אִתִּי, ...

הכל התחיל ביום שירדה על הבניין שלנו השכינה. זה קרה כשאברום, סוחר הנעליים מדירה 3ב" נהפך למקובל. אף אחד לא היה ער כשזה קרה, אבל בבוקר הוא קם והרגיש כמו בן אדם חדש. עוד באותו היום הופיעה מודעה בכניסה לביניין, היה כתוב עליה בכתב היד שלו שהוא שמע קולות, שהם בעצם הוראות של הרמח"ל, שאמרו לו שהוא צדיק ושהוא צריך ...

    כמו בסרט הוליוודי, הנרקומן יוצא ממרכז הגמילה, הרקע כחול ובהיר, השמיים נקיים מעננים והעיניים מביטות קדימה, אל הרחוב שמלא בנשים יפות ומחוייכות. בפינה מחכה הסוחר. הוא יאמר לו רק עוד פעם אחת ודי. לחיי הימים שחלפו. הוליווד, הסוף הרי ידוע.   הבל פיך נושב לכיווני.    

    (בעצם, גם גברים יכולים להשתתף בחגיגה ולהפיץ את הבשורה, למה לא)  אני אתחיל במילה פרסונה. שמיד מעוררת בי תמונות מהסרט השוודי- PERSONA בבימויו הרגיש של אינגמר ברגמן. שתי נשים – האחת מטפלת והשנייה שחקנית ששוקעת לדכאון ומסרבת לדבר. הסרט עוקב אחר הפרסונה- הקול של המטפלת- שמשמש כקול הדוברת בסרט וגם כקול פנימי שהולך ומטשטש את הגבול בין השתיים ...

    אני כותבת כרגע ספר על הלם קרב וההשפעה של הטראומה על דור ההמשך. אני אשמח מאד לפגוש ולדבר עם אנשים ונשים שהנושא קרוב לליבם ומעוניינים לחלוק עימי את החוויה סביב הטראומה,  בדגש על יחסים בתוך המשפחה.  אני מודעת לכך שהתכנים הללו רגישים, כך שאני מתחייבת שהדברים שיעלו ישארו חסויים. ניתן לפנות אליי כאן באתר או במייל- einatal@netvision.net.il  תודה מראש  עינת ...

  התמונות שלנו מתפוררות מבלי שתיהיה לנו שליטה זה על זו. התמונה שלך אומרת- תפסקי את הרגליים אליענה. אליענה תפסקי רגליים. עכשיו תרדמי איתי. התמונה שלי אומרת- תחייך אליי. תראה עיניים. עכשיו אל תזוז. אבל אני ואתה מסתכלים לצדדים ושותקים.    

רותו מודן- להלן הלינק: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1025100.html שנה טובה לכל הכותבים והכותבות,  יהיה בסדר (מקווה) עינת

חבר טוב שלי כותב לפרנסתו. הקוראים מטומטמים, הוא מכריז.   חבורת בני נוער מעבירה בין הידיים עיתון ידיעות אחרונות (28.8). הם מחכים בחוסר סבלנות למלא בסימני קריאה את כל סמני השאלה שעלו להם מהסיפור שמעסיק את המדינה בשבוע האחרון. בסוף העיתון נופל לידיים שלי. גם אני דורשת את המנה שלי. הסיפור מתפרס על פני שישה או שבעה עמודים. שתי הפסקאות הראשונות ...