תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת

כשהיא שוכבת במיטה אחרי עוד יום ארוך ומלא בפרטים קטנים גדולים חשובים ולא חשובים היא חושבת שבעצם אין שום סיבה שלא תמות , אפשר גם מחר. הבוקר היא מצאה דם בצואה, זאת הייתה הפעם השלישית השבוע והיא ידעה טוב מאד לקרוא את הסימן הזה. את הבגידה של הגוף הרגישה כבר חודשים, מה חודשים, שנים. אולי ידעה תמיד שהבפנים של הגוף ...

חום צהוב באוויר, נכנס למדים, לתחתונים, לתוך הגוף. אפילו שאני מהלך אחד ממראס, כשדובי תקוע עם שחורים מבלי שהוא מסוגל לזוז, מתחשק לי לסגור את השש בש הזה ולהדליק פה איזה מזגן. אבל זה מה יש, אני ודובי זולגים על  ארגז הפוך, מתחת לצל שעושים הנגמ"שים בחנייה של הבסיס. "נו יוגי, אולי תשחרר אותנו מהדיכאון הזה?" דובי מתעצבן ויוגב עוצר ...

עכשיו הכל מתחיל מהתחלה, כאלו לא נשפכו פה נהרות. אני אקום בבוקר עם איזה שיר מאיזה דיסק חדש, קרם פנים ריחני ,  כן , זה יהיה בוקר לתפארת. אחר כך אני ארשם לחוג ספינינג. זה יהיה נפלא , לעגוב על אופניים שלא זזות, להתבונן במראה הענקית מולי , לראות איך אני מסובבת את הדוושות במין מרץ כזה שבחיים לא היה ...

  מעל השולחן במשרד תלויה תמונה של גבר עם כובע בוקרים בצבע קרם, חולצת פלאנל אדומה וג"ינס משופשף. לידו רכב מבריק עם גלגלים שריריים, עומד על בלימה מול מצוק מדברי. לגבר, אני קוראת לו טומי, יש פנים עם זוויות חדות, והסנטר המרובע שלו מנוקד בזיפים שחורים שממסגרים לו את הפה. טומי יושב בברכיים כפופות, רוכן אל מדורה בוערת שמרתיחה לו ...

כשיש כאן שקט זה כמו הבריאה. בימי שבת אפשר לחשוב שהקדושה פולשת אליך מתוך הכיור וצועקת. ואני סוגרת את התריסים, אני רוצה שיהיה פה ריק כמו חדר מתים, בלי כל התנועה הזאת , בלי כל החלקיקים שמתכווצים ומתפשטים וחודרים לי לנחיריים עד שאני נחנקת מרב חיים ויופי ועצב , בלי כל העצב הזה עכשיו.