שלא יזוז לה תלתל

חום צהוב באוויר, נכנס למדים, לתחתונים, לתוך הגוף. אפילו שאני מהלך אחד ממראס, כשדובי תקוע עם שחורים מבלי שהוא מסוגל לזוז, מתחשק לי לסגור את השש בש הזה ולהדליק פה איזה מזגן. אבל זה מה יש, אני ודובי זולגים על  ארגז הפוך, מתחת לצל שעושים הנגמ"שים בחנייה של הבסיס.

"נו יוגי, אולי תשחרר אותנו מהדיכאון הזה?" דובי מתעצבן ויוגב עוצר את הנגינה. הוא מכוון את הגיטרה ומתחיל שיר חדש.

"אוהו, עוד פעם דילן, עכשיו זה לא ייגמר בחיים, נשבר הזין ממנו." דובי ממלמל לתוך הקוביות וזורק אותן, מצליח להכניס את השחורים ולמשוך את המשחק בעוד כמה דקות. גם ככה הוא לא מנצח, אבל לי כבר לא אכפת, העיקר שיעבור החום הזה. המדים נדבקים לי לגוף והזבובים לא עוזבים, מגורשים וחוזרים בלי פחד עד שאני מתייאש ומניח להם.

דובי מתחיל עוד פעם לתאר את הבנות מאמסטרדם, "שתי בנות, אני אומר לך רועי, אתה לא מאמין, כל אחת יותר רטובה מהשנייה, גן עדן." לספר סיפורים הוא יודע, מנפנף בידיים ומצייר באוויר תנוחות מסובכות עד שנדמה שאמסטרדם והבחורות ממש כאן, בינינו. אני כמעט בטוח שהוא בחיים לא נגע בבחורה.

יוגב עוזב את הגיטרה ויורד מהמגרש לכיוון המגורים. ככה זה איתו, רגע אחד הוא פה ואז נעלם מבלי להגיד מילה. הוא טיפוס כזה, שתקן. עדיף ככה, כל מילה מיותרת הופכת את החום לכבד יותר. אני רוצה שקט, אבל נותן לדובי להמשיך, אותו אי אפשר להשתיק.

יוגב הולך למגורי הבנות, לחדר של ליבנת, החובשת. היא יוצאת אליו בחצי ב". עם גופיה לבנה ותלתלים קופצים שתמיד אסופים לה לצמה, מלטפת לעצמה את הבטן ונשענת על המשקוף.

יוגב נכנס אל החדר שלה וסוגר את הדלת אחריו, אני זורק את הקוביות ונותן לדובי לנצח, העיקר שייגמר כבר המשחק.

בערב החום מתפזר ובמקומו מגיעים במהירות עננים נמוכים. אני צריך לעלות לשמור עוד מעט, אז אני הולך לאט לעמדה ומושך את הזמן מול ההרים. הגבול ברור, כביש עפר קרוב שחוצה את ההר. בצד שלנו עצים ירוקים מכסים את הבקעה שמתחת לבסיס. בהר ממול יושבת החטיבה, שני בניינים נמוכים שביניהם עץ מכופף שאיבד צורה.

בצד שלהם שממה, שטחים חומים, מגולחים ונקיים עד שמבריק בעיניים.

כשאני מגיע לגדר הבטון , איפה שבונים מיגון, אני רואה את ליבנת יושבת עם הגב לבסיס.

"ליבי." אני קורא לה.

"הי רועי." היא מסתובבת אלי בעיניים אדומות. היא בכתה, אני שונא כשבנות בוכות, זה שובר לי את הלב ואין לי אף פעם משהו חכם להגיד.

"ליבי מה קרה? מישהו פגע בך? רק תגידי מילה ויש לו עסק איתי."

"עזוב רועי, זה ביני לבין החבר הזה שלך. אני לא מבינה איך אני תמיד נדפקת עם הטיפוסים האלה." היא מנגבת את העיניים עם היד, אבל הדמעות ממשיכות לרדת. "אתה מכיר את יוגב, ילד טוב, ביישן, כזה שבחיים לא יפגע בזבוב. אלה הכי גרועים, תאמין לי."

מתחשק לי לגעת בכתף החומה שלה, להעביר יד ולאסוף חזרה את הרצועה של החזייה שנשמטה לה על הזרוע, אבל אני נשאר לעמוד עם הידיים בכיסים.

"תראי ליבי, אני לא יודע מה בדיוק קרה עם יוגב, הוא בטח סתם במצב רוח רע מזה שאנחנו תקועים פה כבר ארבעה שבועות מבלי לראות את הבית."

היא מסתכלת עליי בעיניים שחורות, "הוא מתעסק פה עם עוד שתי בנות לפחות, עם אוסנת מהגדוד קשר ועוד סמב"צית מהחטיבה." העיניים שלה נוצצות ואני רוצה  להגיד לה שאין לה מה לבכות מאחד כמו יוגי, להגיד לה שהוא אפס שהוא לא רואה מה יש לו מתחת לאף ושהיא צריכה להעיף אותו כי לה מגיע משהו טוב באמת, אבל אני לא אומר כלום. בכלל, אני רוצה להגיד לה עוד דברים וגם לשים לה יד על התלתלים שקופצים לכל הכיוונים .

"ליבי אני חייבת לעלות לשמירה."

"בסדר, תלך."

"את תהיי בסדר?"

"כן נו, תלך, תלך לשמור עם הדפוק הזה." אומרת ומסובבת אליי את הגב.

אני מתחיל ללכת ושומע אותה אומרת "רק לפני שנה הכל עלה פה באש, אתה זוכר?"

אני מסתובב ורואה אותה מסתכלת לכיוון של הכפר. "ממש פה עלתה פטריית עשן, כמו בסרטים. זוכר איך ישבנו והסתכלנו על הסוללה יורה על הכפר?" מהצד אני רואה שהיא נרגעת, אולי גם מחייכת. "לא היה לנו אלוהים. יושבים על החומה, מפצחים גרעינים ומסתכלים על המלחמה כאילו זה סרט. היו זמנים, הא? יאללה, תלך, תלך, שלא ידפקו לך עוד שבת."

אני הולך ממנה לתצפית. בטח שאני זוכר , היא הייתה הבחורה היחידה שלא פחדה לצאת מהבונקר, הייתה יוצאת לראות איך המסוקים מפציצים מהאוויר את השדות בצד של הרעים. הייתה קוראת לי מהחמ"ל להקשיב לפיצוצים כמו ילדה שמתרגשת מזיקוקי די נור ביום העצמאות.

הייתי בטוח שיקרה בינינו משהו, בטוח. אבל אחרי שהכל נגמר היא חזרה למקום שלה ואני לשלי. אני זוכר הכל, כלום לא קרה, אבל אני זוכר, ברור.

הגעתי לתצפית ויוגב חיכה לי שם. אני יודע שהולך לו עם בחורות, אבל תמיד נראה כאילו זה לא מזיז לו. מה זה ענייני בכלל? אין מה לחשוב על זה עכשיו, רק לעלות לעמדה ולהתרכז בנקודות האור שבהר מולנו ולשמור שהשמיים יישארו נקיים.

"עלִינו?" הוא שואל, "בוא נשחרר את המסכנים שנצלו בשמש." יש לו חיוך משונה על הפנים.

אין לי שום דבר נגד יוגב. נחת אצלנו בחדר לפני חצי שנה מאיזה יחידה של מודיעין, תפס פינה ונהיה חלק מהנוף. דובי לא סובל אותו, "הוא לא בא לי טוב, אל תשאל אותי למה, פשוט לא וזהו." לי אף פעם לא הייתה בעיה איתו, הוא בשלו ואני בשלי, הכי טוב. אבל עכשיו, עם כל הקטע עם ליבנת, הוא נראה לי מרוצה מאד, מזמזם לעצמו בוב מרלי, עליז וחסר דאגות. פתאום אני מתעצבן.

מעניין אם הם שכבו. אני לא העזתי לגעת בה, ימים שלמים שישבתי לידה ואולי הברך שלי נגעה בברך שלה. וזה לא שלא רציתי. פעם אחת היא התעייפה ושמה את הראש לה על הרגל שלי, נשארתי לשבת באותה תנוחה מבלי לזוז, שיהיה לה נוח.

הוא בטח לא חיכה יותר מידי וכבר בפעם הראשונה נגע בה. אני חיכיתי. כמו אידיוט ישבתי עד שהרגל נרדמה לי ולא אמרתי מילה, שלא יזוז לה תלתל.

הוא בטוח לקח אותה למגרש של הנגמ"שים בלילה, כולם יודעים שזה המקום לקחת לשם בחורות. אולי הם ישבו ודיברו או אולי שתקו כמו שהוא עושה כל כך טוב. הוא בטח שתק ואז פתאום נישק אותה. בחורות אוהבות את זה, היא חשבה לעצמה שהוא ביישן ובגלל זה הוא שותק.

אני הייתי צריך לנשק אותה. לשים לה יד בתוך התלתלים, לסרק אותם עם האצבעות, ואז לנשק אותה. זה מה שהאידיוט עשה, בטוח. פיזר לה את הצמה והכניס את האצבעות שלו לתוך השיער שלה. אני אף פעם לא נגעתי בשיער שלה.

יוגב התיישב בכיסא ושיחק עם הנורה האדומה שעל מכשיר הקשר. הנורה נדלקה ונכבתה בצפצופים. אני צריך להגיד לו שיפסיק את הצפצופים, שזה משגע אותי, שהוא משגע אותי. צריך להגיד לו שלא יתעסק יותר עם ליבנת, שיש בחורות שלא עושים להם קטעים כאלה.

"יש לך אש?" הוא הוציא סיגריה מהאפוד.

"לא, אין לי." מה זה ענייני בכלל, אני צריך לתפוס נקודה להסתכל עליה ולהעביר את הלילה.   

הייתי צריך להגיד לה משהו. אולי כשישבנו בספסל מול השלישות. זה היה באחד הלילות האחרונים של המלחמה וכבר לא שמעו פיצוצים או קולות של מסוקים מכיוון ההרים. היה שקט רגיל של לילה בבסיס, כאילו אין מלחמה. ואפילו שלא היה על מה להסתכל, היא קראה לי החוצה. הייתי צריך להכניס איזה משפט, ידעתי שהכל עומד להיגמר, שיש הסכם ומקפלים את הכוחות ואז הכוננות תגמר והבסיס הריק יחזור לשגרה, אבל לא אמרתי כלום. אולי חשבתי שהיא תגיד משהו, בגלל שהיא לא כמו כולן, שמשחקות עד שיוצאת הנשמה.

היא ישבה מולי בספסל, שתקה וחייכה. אני הוצאתי פיצוחים מהתיק וככה העברנו את הזמן, מפרקים קליפות גרעינים ושמים אותם בערימה בצד. חשבתי להגיד משהו, אבל הרעש של הפיצוח הספיק .

יוגב סיים את הסיגריה וזרק אותה לכיוון שלהם. אח"כ תלש ענף מאיזה שיח שהצליח לטפס עד לעמדה ולעס אותו. תמיד חייב שיהיה לו משהו בפה. לא יכול להיות עם בחורה ולהתאפק, זה ברור. בא לי להגיד לו משהו, אני יושב צמוד לבן אדם ומת לפתוח את הפה ולא מסוגל. הבטן כואבת לי מהמילים שלא יוצאות, רק לפתוח את הפה ולהגיד את השם ליבנת, לראות איך הוא מגיב ומשם המילים האחרות כבר יצאו. לא מסוגל , עדיף לי לשתוק. לֵמה זה טוב כל השיחות האלה עכשיו. עדיף להיות בשקט, להסתכל על האורות מהכפר שלהם. לשמור שהצירים נקיים, שאף אחד לא נוגע בגדר, להקשיב לקולות של הלילה, כמו הקולות שליבנת עושה כשהיא מפצחת גרעינים, להסתכל ולשתוק.