מונולג , מעיים מתהפכים

כשהיא שוכבת במיטה אחרי עוד יום ארוך ומלא בפרטים קטנים גדולים חשובים ולא חשובים היא חושבת שבעצם אין שום סיבה שלא תמות , אפשר גם מחר.

הבוקר היא מצאה דם בצואה, זאת הייתה הפעם השלישית השבוע והיא ידעה טוב מאד לקרוא את הסימן הזה. את הבגידה של הגוף הרגישה כבר חודשים, מה חודשים, שנים. אולי ידעה תמיד שהבפנים של הגוף הזה יסובב את המערכות העדינות, הסמויות לעין, נגדה. כמו חיילי מודיעין זוטרים ולא נראים שעורקים לגבולות האויב. כל זה לא חשוב עכשיו, חשבה. המחשבה שאין לה על מה להלחם מילאה אותה ריקנות.

כמה זמן אני מרגישה ככה? נצח. ענתה לעצמה. מי יודע, אולי זאת האמת המזדיינת. וכל האמיתות האחרות הן דרכים להתחמק מהאמת המזדיינת. אולי בכל הפעמים שהרגשתי ככה והצלחתי בסוף להזרים משמעות לחיי , הן היו בעצם אשליות מטופשות בשביל לא להירקב בתוך הריקנות האומללה וחסרת המוצא הזאת.

אני תמיד יכולה לשקוע בעבודה, להעמיד פנים שכל ההזמנות שחייבות לצאת מחר בבוקר חשובות באמת, כמו מברקים בהולים שחורצים גורלות. אני יכולה להעמיד פנים שהעבודה הגדולה שקיבלתי מחברת שילת באמת מרגשת אותי, לבנות לי לוח זמנים מפורט , חד ומדויק כמו מחט. אני יכולה אפילו להעמיד פנים שאני לחוצה אם משהו לא מסתדר. הלוואי ומשהו לא יסתדר ואני אהיה מוטרדת, אני לא חושבת שאני אי פעם אהיה יותר מוטרדת מכלום.

מה יש לך כבר להפסיד, הא? את יכולה להנמק מסרטן ולא להתעורר, אפילו מחר. די, ראית עולם, ידעת אהבה, אפילו פעמיים. אולי שלוש אם סופרים את הגיל בו הרעש של הרגש היה כל כך חזק עד שהיה מחריש את האוזניים ולא היית יכולה לשמוע כלום מלבדו. אני מניחה שאלה החיים, לחפש ולמצוא את הרעש הזה , רק לא להתמודד עם החלל הארור זה שנשאר כשאת מבינה שאין שם כלום. פשוט כלום.

אני חושבת שזה מה שמרגיש אדם לפני שהוא חוזר בתשובה, מעניין אם בועז הרגיש ככה. אני בטוחה שכן. פתאום הבינה את תעלומת חייה. והפענוח נראה לה בהיר ושקוף כמו מים.

נזכרת איך היא ובועז נפגשו כששניהם היו מרוקנים לחלוטין, חסרי אמונה ובלי שום בסיס יציב להיאחז בו, ממש כמו עכשיו.

שם, בדרום אמריקה, הכל היה נראה תלוש, חסר חשיבות ובלתי נסבל. הכל היה אפשרי והם לא רצו כלום. בועז ישן רוב היום, או נסחב עם החברים שלו ממקום למקום במבט כבוי או מסומם. ואני, אני מלאתי את הימים בתנועה כי החופש העצום הזה חשף אצלי, בדיוק כמו אצל בועז , את הכלום, חשבה. ככה הגענו לסוף העולם ומצאנו הייאוש והאדישות. ושם , במקום שהכל היה מפורק ומעורער, נאחזנו אחד בשני בעצב תהומי. כמה שהייתי תלויה בו וזקוקה לו ורעבה לו וקנאית לו והוא, הוא מצא את האלוהים.

הוא צודק, הבן זונה הגדולה. אי אפשר להכניס משמעות לחיים באמצעות מישהו אחר, כי יש גבול לכמה שבן אדם יחיד יכול למלא אותך, ברור. את יודעת טוב מאד כמה שזה לא עובד. בן אדם לא מספיק , ממצים אותו כמו לקרוא כמה ספרים ברצף של אותו סופר, מגלים את החוט שמקשר בין כל הסיפורים, מזהים את כל הטריקים של הכתיבה שבהתחלה הקסימו אותך ואחר כך הם נעשים מגוחכים ממש. זה תמיד קורה לך, הרגע המביך הזה, בו הסופר ערום ומושפל , לא מצליח לשכנע אותך להיכנס לעלילה המפוברקת שהוא בנה לך מרב שאת מכירה את הטריקים שלו.

בועז גאון , הוא הבין הכל ובחר בדת, בספר הספרים שהוא כמו מאות אלפי ספרים שנכתבו על ידי מאות אלפי סופרים. הדת זאת ספריה שלא נגמרת, היא גיחכה עכשיו. שוכבת על המיטה, מודעת למה שקורה בתוך הגוף שלה, ולא מודעת לעד כמה מהר התאים מתחלקים ומכפילים את עצמם, יוצרים סיב מסועף, מפוצל ונוקשה בתוך המעיים שלה.

האשליה עדיפה על פני הייאוש, זה בטוח. היא חשבה. במיוחד שאתה שבוי שלה, בטוח בממשותה כמו בשמש שזורחת כל בוקר. בעיקר כשאתה לא צריך לשכנע את עצמך כל בוקר להאמין בה.

ובכל זאת, לא הייתי רוצה להתמכר אליה, כבר התמכרתי לכמה אשליות בחיי, האמנתי בכמה אמיתות מטומטמות בחיים שלי, לא הייתי רוצה לחזור לטמטום ההוא, למרות שזה היה טמטום נפלא, בחיי. לא שאי פעם האמנתי באלוהים כמו בועז, זה לא. אבל היו פעמים בחיים שחשבתי שאני יודעת הכל והתשובה אצלי, איזו שטות.

כל הפעמים ההם שחשבתי שאני משהו מיוחד. נגיד, כשעבדתי בשכונה העלובה ההיא בירושלים. כן, בטח, אז חשבתי שאני משהו ממש מיוחד. כשעבדתי עם הנוער הכועס והיפה והאמנתי שאני לומדת איך להיות מדריכה טיפולית.

מדריכה טיפולית. היא אמרה בקול וגיחכה. הרבה אנשים היו עסוקים בלשכנע אותי שאני עושה את הדבר הנכון. ואני הסתובבתי כמו קזבלן גאה ומלא בזבל בשכונות המפותלות והעצובות של השכונה הענייה והמתקלפת ההיא והכל נראה לי סקסי ונהדר.

הילדים האלה היו נהדרים , בחיי. הם לא השתינו על אף אחד. עם כל הדברים המחורבנים שהם עברו בחיים שלהם הם ממש לא היו צריכים לדפוק דין וחשבון לאף אחד. אבל הם האמינו לי כי מכרתי להם שהאמת אצלי. בהתחלה הם לא האמינו לי , אבל אני כל כך האמנתי בעצמי ובמה שלמדו אותי, עד שהם השתכנעו. כמה אהבתי את זה. עם הצוות הקטן והאנרכיסטי ששם זין על הכל ,ואני גמעתי את האמת שלהם בכזה צמא, שור לא יכל להזיז אותי ממנה באותה תקופה. לעזאזל, איזו תקופה נהדרת. הם היו בני חמש עשרה. יפים שזה לא יאומן, מלאים בחיות פראית שגם אדם עם לב של אבן היה נשבר. עשינו חיים שם במועדון העלוב ההוא. שמענו מוסיקה ערבית ושיחקנו שש בש , הם לימדו אותי לשתות קפה ואני נתתי להם את כל מה שחשבתי שהם צריכים , בעיקר הקשבתי . על מי את עובדת , הא? מה את יודעת על מה הם צריכים. כל מה שהיית צריכה זה להיות. לחזור למאורת העשן והשש בש הזאת פעם אחר פעם , למרות הכל ובגלל הכל. מבלי שתעשי משהו נכון או לא נכון, את רק היית צריכה להיות שם בקביעות ולאורך זמן והם שלך. את יכולה להיות גם אידיוט מושלם, רק תראי להם שאת נשארת ולא עוזבת למרות הקללות והמכות והיריקות על הרצפה והמבטים הכאילו מסוכנים , אסור להאמין למבטים הכאילו מסוכנים, והם שלך. את יכולה לשתוק כל הזמן הזה או לדבר בלי הפסקה, רק תגיעי ,לעזאזל, והם שלך. כל כך קצת צריך בן אדם , לא להאמין.

שלרגע לא תחשבי שגילית מה צריך בן אדם, שלרגע לא תחזרי לחשוב שאת מבינה משהו.

מעניין אם בועז יחזור להרגיש ככה, חשבה, אם אלוהים פתאום יעלם לו והוא יבין שזה היה רק דרך לשרוד, להכניס משמעות לחיים. מי יודע. הוא היה די סגור על עצמו באותה תקופה. אלו היו שלושה חודשים שאני הייתי בארץ והוא איבד את עצמו לדעת בקולומביה. הוא היה מתקשר כמו להיאחז בקרני המזבח. אני אוהבת דימויים תנ"כיים, חתיכת ספריה התנ"ך הזה, שום דבר לא מתחרה בזה, חייכה. ואז הוא נסע לארה"ב ואני לא הצטרפתי ואז הוא מצא את אלוהים.

אני לא חושבת שהוא התכוון למצוא אותו, אבל הוא היה זקוק לגבולות לכל הסמים האלה והזונות והעצבות הזאת ואני לא הייתי שם , אז אלוהים כן.

נו, אולי זה יקרה גם לך בסוף. מעניין למה זה לא קורה. למה אני לא ממציאה לי איזה אל שיסדר לי את כל העולם הזה לאיזה מערכת חוקים הגיונית. את כן ממציאה, ענתה לעצמה, את פשוט קוראת לזה בשם אחר, שלא תעיזי לחשוב שאת טובה יותר מאחרים .זה שאת מבינה שאין שם כלום, לא אמונה ולא משמעות ולא אהבה רק ריק יבש כמו מדבר חם ומעיק, לא אומר שמחר לא תתמכרי לעוד אשליה.

את בטח תתאהבי, אני מכירה אותך, ושלא תחשבי שעכשיו, כשאת מבינה את האשליה של האהבה, ואת השקר ואת הסוף הבלתי נמנע שלה, שלא תחשבי שלא תקפצי עליה קפיצת ראש עוד פעם. אני מכירה אותך גברתי, את על סף המקפצה והמים קרובים ואת תצללי לתוך המים הגועשים והמוכרים והסוחפים האלה, אפילו שכבר שחית בהם והם כבר מאוסים ורטובים ומגוחכים, את תשחי בהם יפה יפה.

ועכשיו את עייפה, היא פתאום התפזרה ושוב לא הייתה יכולה לחשוב באותה חדות. אז תלכי לישון עכשיו, ותקווי לקום בבוקר בלי הייאוש הזה, אולי זה יעבור מחר, פשוט יעבור כמו שזה בא. היא עצמה את העיניים ומתוך העייפות הרגישה את הבטן התחתונה נמתחת ומתכווצת, נלחמת בעצמה.