תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
חבר טוב שלי כותב לפרנסתו.
הקוראים מטומטמים, הוא מכריז.
הקוראים מטומטמים, הוא מכריז.
חבורת בני נוער מעבירה בין הידיים עיתון ידיעות אחרונות (28.8).
הם מחכים בחוסר סבלנות למלא בסימני קריאה את כל סמני השאלה שעלו להם מהסיפור שמעסיק את המדינה בשבוע האחרון.
בסוף העיתון נופל לידיים שלי. גם אני דורשת את המנה שלי.
הסיפור מתפרס על פני שישה או שבעה עמודים. שתי הפסקאות הראשונות מתחילות במשהו בסגנון
ארבע שנים של יסורים וסבל עברו על רוז הקטנה. הלב מסרב להאמין והעיניים מתמלאות דמעות למראה עיניי הילדה התמימה הנבטות אלינו מהתמונות.
אוקיי, עוד מעט זה יעבור עינת, בואי נעביר קדימה וננסה להבין מה קרה פה.
איך אומרים אצלנו?
אז זהו,
שלא.
אני ממשיכה, הכותבים לא מרפים
זהו סיפורה האומלל של משפחה מוזרה, הלב נקרע מיסורים אל מול הזעקה שלא נשמעה.
וכולי
הכתבה משובצת לעייפה בתאורים הסטרים ודרמטיים. אם היה נדמה לי שהתמונה בראשי מתחילה להתבהר, והינה, אני ממש מצליחה לדלות אינפורמציה רלוונטית, הכותבים ממהרים לסמם אותי בענן דביק, כאילו היו מוכרות קשנאל בניו פארם. הינה הגעתי לשלוש סבתות. אותן סבתות מלאות אהבה ודאגה למלאך הקטן, ששנתן נדדה מרב אימה ומהפחד מהגרוע מכל. וממש כמו באותו מסדרון בניו פארם, אני נתקפת בחילה ויוצאת לנשום אויר.
חזרה לבני הנוער,
הם קוראים ואומרים
יואו,
מזעזע,
איזה קטע רע
וואו,
זה מזה עצוב.
שתיקה.
ושום מילה נוספת.
ואיך יהיו להם מילים אחרי שלקחו להם את כל המילים שקיימות במילון שמתארות רגש?
איך ידברו אחרי שישבו חבורת עיתונאים מלודרמטים (או אולי אדישים וציניים, כאלו שראו הכל וזקוקים למנת דם טרי לרענון) וחיברו את הפאזל העדין הזה בשבילם, חשבו בשבילם והזדעזעו בשבילם?
איך ידברו אחרי שישבו חבורת עיתונאים מלודרמטים (או אולי אדישים וציניים, כאלו שראו הכל וזקוקים למנת דם טרי לרענון) וחיברו את הפאזל העדין הזה בשבילם, חשבו בשבילם והזדעזעו בשבילם?
ובכלל למה שמשהו מהם באמת יפעיל איזשהו תא במוח וינסה בכלל לצלוח את שבעת העמודים עם האינפורמציה היקרה מכל? הינה כותרת אדומה, הינה תמונה (קורעת לב) והינה, בלעיסת מסטיק, הלב אשכרה נקרע.
עכשיו אפשר להמשיך לדבר על ישראל מכוכב נולד, ההוא שחזר בשאלה, קורע הלב, הסיפור שלו.
הקוראים לא מטומטמים,
אבל עושה רושם שמי שכותב למענם מאמין שכן.
עינת, מסכימה איתך. היה עדיף שיתרכזו (הכותבים) בעובדות וישאירו את הזעזוע לשיקולו של הקורא. כשהאומללות הופכת מטבע עובר לסוחר כבר נשאר טעם רע כזה שמי זוכר את הסיפור עצמו.
אני מניחה שהבעיה טמונה באותם מטבעות וסוחרים. אולי יש איזושהי נוסחא, משהו כמו: X פעמים תוזכר המילה זוועה (עדיף בכותרת, אדומה, על רקע שחור, אם אפשר)
= X עיתונים שנמכרים
אני לא מעיזה לבדוק מה קורה אצל העיתונים המתחרים.
נמנעת מקריאת עיתונים שנים.
עדיין צופה בטלוויזיה, שם בנימה מתנצלת
מבצעים מעבר חד.
מהנהנת לדברייך. מאוד מצער שכך.
אני בחרתי להוציא את הטלויזיה מהבית. לפעמים מטפטפים העיתונים אל החדר, לוקח לי ארבע כוסות קפה וחצי חפיסת סגריות לצלוח את העמוד הראשי.
מסכים עם כל מלה, עינת, אבל את אופטימית. אם העיתונאים היו טועים בקוראיהם איש לא היה קורא אותם.
אולי אתה צודק אמיר,
ואולי בגלל זה כתבתי על הנוער, שברור לכל שעם חשיפה כזו יגדל להיות מנוי ונרקומן שיאים מגרים.
לדעתי הוא יכול להיות שונה, אם רק יתייחסו אליו כך.
אכן העיתונאים ששים לכל אסון. אני מכירה רבים אישית.הם פשוט עושים קריירה. כשכל העניין הוא לצבור רייטינג. אנשים מרכזיים בטלויזיה אמרו לי בפרוש שכל העניין הוא לעניין ולבדר את הצופה. שום מסר חס וחלילה למשהו ערכי .
אני חיה בלעדיהם.
בקול המוסיקה שומעים מה קרה ונשארים עם זה בשקט לחשוב. זה יותר קשה.
אני פחות מוטרדת מהתכנים הבידוריים או ערכיים שעולים מהכתבות. בעיני יש לצמצם את תפקידו של העיתונאי למסירת אינפורמציה ככל שניתן. כשנעשת מניפולציה על כתבות באופן סמוי יש זמזום, כעולה עלייך מכבש מניפולציות זולות, זה מעורר גועל.
צודקת בכל מילה בקשר לעיתונות לזילות הכתיבה להעצמת ההיסטריה, ובקשר לבני הנוער, יש לי שלושה בבית, ואני חייבת לציין שהם חכמים מאיתנו, עליהם זה לא משפיע, הם יודעים להבחין בין מניפולציה לעובדה{לא רק הם, ילדי,שהם כמובן גאונים… כל החבורה שסביבם
את צודקת כמובן, יש להם סנסורים לגילוי אמת, אני לא יודעת למה זה מתפוגג עם השנים. העיניין הוא שכשאת (כנערה ואולי גם כמבוגרת)רוויה בגירויים פומפוזים, את לומדת להיות אדישה.
עם כזאת היסטריה פשוט לומדים לא להאמין. שימי לב לפרסומות אנטי סמים ההסטריות שבטלויזיה. בני הנוער הופכים לצינים, לא מאמינים למילה כי לא לוקחים אותם ברצינות הראויה להם ולנושא.(איך התגנב אליי הקול החינוכי?)
צודקת צודקת
את צודקת אבל אני כבר שנים לא קורא עיתונים בכלל, אין להם ערך חדשותי בעידן האינטרנט והטלוויזיה, וכל הכתבות והביקורות וכולי – עדיף לקרוא ספרים בזמן המוקדש לקריאה.
לגבי רוז – יש מצבים שאין כבר מה לומר, מעבר לקלישאה הנכונה שיש בני אדם מפלצות.
אני איתך, הולכת ומתבצרת.
להתעסק בכותרות העיתונים ולא בעובדות ובמה שגרם לכותרות להיות כפי שהיו – זה להסיט את הדיון הציבורי .
בתור קוראת עיתונים (שניים בכל בוקר ) מזריקה חדשות באינפוציה (כולל מחצית בגל"צ) אני מודיעה לך שהאינטרפרטציה של הכותרות לא היתה מונעת ממני לחשוב שאכן כל כך מזעזע.
אני רואה לגיטימציה לכותרות ולסיפורים ועוד מצטערת שאין עיתון בשבת .
מאחורי כל כותרת יש אנשים שגרמו לכותרת להיות כפי שהיא .ושום כותרת שתהיה מניפולטיבית ככל שתהיה לא תגרום לי לחשוב אחרת ממה שאני מרגישה שכן אין ביכולת אף עיתון להלביש במילים את ההרגשה שלי לגבי המקרה של רוז.
הנושא הוא כתיבה. וודאי שהסיפור של רוז מזעזע. השאלה היא כמה כוח כבר יש למילה מזעזע, אחרי שהופיעה לפחות 15 פעם בכתבה אחת. אני מזדעזעת (בפרוש) מהרמה הנמוכה של כתיבה עיתונאית לעיתים קרובות מידי, בטח שבמקרה הנ"ל.
כמה כוח ואמינות יש לכתבות המזועזעות האלו כשמנגד מופיעה כתבה כזו(עיתונים לא קוראת אבל בynet מבקרת), מקושרת מהעמוד הראשי למוסף תרבות, תרבות כמובן.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3588920,00.html
אכן כן,
לאינטרנט יש חלק לא מבוטל במשחק.
כל כך הרבה פעמים התפתתי לפתוח קישור עם כותרת פרובוקטיבית וסגרתי בכעס.
בקצב הזה נזפזפ על פני שואה גרעינית מבלי לשים לב.
את צודקת.
ולדעתי כולנו ברמה זו או אחרת נרקומנים, כי כמעט כל תחום בחיינו המערביים לוקה בהגזמות והתמכרויות.
אנחנו חיים עמוק בתרבות שמקדשת את הפנטזיות והאשליות והחלומות, ודרך האמצע מוקעת מכל וכל.
איך ניגמל ?
כמה שיותר מודעות היא אולי התחלה טובה.
מישהי אמרה לי שפתרון נמצא בחינוך לחשיבה וקריאה בקורתית.
הבעיה היא שזה כמו להוציא את המוץ מהתבן. פחות מוץ, יותר תבן.
וגם- הייתה פה גם הערה לעצמי, בנוגע לכתיבה גדושת תאורים. לפעמים זה יוצא גם לי, בעיקר כשאני לא סומכת על הקורא (בעיה שלי, כמובן)
ובגלל זה אני לא קוראת עיתונים זה 24 שנים. וטלוויזיה כמה שפחות. רואה סרטים, סרטים בדוקו, מעט חדשות כדיע לשעת מה קורה, גם בחדשות יש טפשת כזו לצערי. באמת בעיתונות של פעם, בנעוריי, היה פחות גרוע.
אם דור הכותבים גדל על תרבות כתיבה אחרת,
אז למה כל ההילולה הזאת?
בחיי שרשמתי לעצמי את שמות הכתבים, אני חייבת להתחקות אחרי פועלם. אני שמה כסף שזה יגמר בהנחיית ראלטי.