תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת

אפשר לדבר באופן פרטי, זאת אומרת, אני לא מתכוון לזלזל במעמד, אבל הקצין ההוא יכול לצאת? תודה. אפשר לעשן כאן? לא, זה לא חשוב בעצם. לא, זה בסדר. תראה, אני לא מתכוון להתיימר להגיד שהייתי חלק מכל זה. כי אני לא. אני אפילו לא קרוב. אני אפילו לא התעסקתי בזה עד ש, שלא יכולתי יותר לבוא. אתה יכול לפתוח חלון? ...

  נחושת. שוב הוא הגיע משעור אומנות עם נייר נחושת, הוא עומד להרוג אותי והפעם בית הספר עומד מאחורי זה. דפנות הנייר מבהיקות כתמי חמרה. הוא מגיש לי בידו השטניות, כמו מגש עליו ראשי הערוף, את נייר המתכת ועליו חקוקה המילה  אמא  אני יודעת מה אתה עומד לעשות ממזר. אתה יצאת מרחמי, אבל הזרע שזרע אותך שחור ומלוכלך. אני שותקת ...

  הקיץ הזה התחיל לאט מידי, עייף מידי, צהוב מידי. בכניסה לעיר משאית עולה באש. אודליאה מחליקה מטה בכסא ופולטת נשיפה חסרת סבלנות מאפה. "חם לי". היא חולצת רגל חשופה ומניחה אותה מולי. היא מתגרה בי כשהיא רוצה להוכיח לי מי מאיתנו יותר חזק. היום אני יכול לראות כמה תמרה דומה לה, מהלכת בחנות ממתקים, דוחפת יד לערמת נחשי גומי ...

  בואו נדבר רגע על ספרות. אני רואה עצמי כאדם הומני עד לשד עצמותיי. אוהבת אדם, אוהבת חיות, מחבבת ילדים עד כמה שניתן, כואבת את סבלם של האחרים וכולי. אל פתחי הגיע הספר "קיץ מסוכן" של המינגווי, בו הוא עוקב אחר שני מטדורים ספרדים בעונה ארוכה של מלחמות שוורים. עקצוץ של בחילה עלה במעלה הושט כשהגעתי לתיאור הראשון של נעיצת ...

יש לי זכרון אחד ממך, שלא מרפה ממני. את בטח חושבת שזאת הארוחה המחורבנת ההיא שהכנת לי, רגע לפני שעזבתי. לא, אני לא חושבת עליה בכלל כשאני חושבת עליך. את כל כך טרחת על האוכל עד שהרגשתי את כל הטעמים שניסית למהול ולדחוס לתוכי עולים ממני החוצה, אבל המשכתי לבלוע אותם פנימה למרות הבחילה והשקט הנושם שהיה בינינו. אני מחזיקה ...

  קורות חיים – אליענה אייזיקסון     אצבעות כף הרגל הימנית:  מונחות בתוך סנדל, צפופות. הציפורניים בקשתות ורודות ודוהות. הזרת מכמירה את הלב. כשהיא צועדת הן קצרות ושקטות. חסרות תפקיד, מביישות.   2009, 5 לפברואר, 10:02- 10:04 : הליכה (ריחוף?) ברחוב בליסון. ריפרוף יד זרה, הלב קופא. היא מסתובבת לאחור והאדם שכמעט ולא נגע חולף. האין נגיעה הורגשה היטב ...

113 עמודים. סיימתי. חצי שנה שאני הודפת את החיים הצידה להשלים את הספר הזה. עוד טיוטא, ושוב רצון לשפוך על המחשב פח בנזין ולגמור עם זה כבר. ובכן, הפסקה האחרונה שוייפה, טיוטא אחרונה מונחת בתוך תיקייה ירקרקה.   אלוהים, אני יודעת שסכמנו על קשר לא מחייב, שלום-שלום מידי פעם, אבל הפעם אני צריכה את המילה שלך, הפרוייקט הזה עומד להכנס ...

      היו שכובים דרוכים על החצץ הרך, מצטופפים זה בזה, מכוונים רובה פלסטיק אל האופק. שנים שהיו הולכים בשיירה מתוחה, מוכנים בכל עת לקפוץ לצדדים בא"ש לילה הולל.   עד שהִגַּעַתְּ   והֵעַזְתְּ להכניס פחד למשחק.      

    למרות הזמן חלמתי עליך. הפעם נראת כמו כל הגברים, כאלו שמותר וכאלו שאסור. אמרת לי שאתה לא יכול, לא עם הצל העגול, הכבד שאני מטילה. היית גבוה כשפרסת עצמך מעליי. כאב לי או שלא הצלחתי להכיל אותך, אבל לא אמרתי דבר,  או שאמרתי, כך או כך יצאת. כשהלכתי ממך קפצתי אל המים. שקעתי במהירות אל התחתית, אבל התחתית ...

  יֵשׁ לְהַשְׁווֹת בֵּין הַפְּנִים לָחוּץ, בִּתְנוּעָה יְשָׁרָה  קָדִימָה וְלֹא  לְהֵפֶךְ, אִם זֶה לֹא הָיָה בָּרוּר מִלְּכַתְּחִלָּה.