תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
.jpg)
נחושת.
שוב הוא הגיע משעור אומנות עם נייר נחושת, הוא עומד להרוג אותי והפעם בית הספר עומד מאחורי זה. דפנות הנייר מבהיקות כתמי חמרה. הוא מגיש לי בידו השטניות, כמו מגש עליו ראשי הערוף, את נייר המתכת ועליו חקוקה המילה
אמא
אני יודעת מה אתה עומד לעשות ממזר. אתה יצאת מרחמי, אבל הזרע שזרע אותך שחור ומלוכלך. אני שותקת עכשיו, כמו ששתקתי שש שנים, מזהה את האישון השחור שלו מתרחב ושותקת. הנחושת קרה וחלקה, גלי בחילה עולים מכף ידי אל מול המגע הנחשי. אני מתבוננת ביצור והוא מתבונן בי חזרה, מרים את ידיו המטונפות מטה ומרחיק ממני את האותיות החרוטות שפצעו שריטות כסף
אמא
והולך.
וואו! קטע חזק מאוד ,עינת, וכתוב יפה . הארת את האמהות מצדה האחר, היצרי, האפל. מזכיר לי את הסרט "כאוס" של האחים טביאני כשאחד מסיפוריו מתאר יחס קשה , עוין ומנוכר של אם כלפי בנה הממזר שנולד מאונס ,גם הסרט "גם צבים יכולים לעוף " מתאר יחס כזה של אם- ילדה לבנה הממזר שנולד כתוצאה מאונס.יפה וחזק התאור שלך, ופערי המידע שבו מעוררים את הדימיון. עינת- את יודעת לכתוב!
תודה חנה,
כשזה בא ממך, יש לכך משמעות מיוחדת.
איזו תמונה חושנית ויפה!
לא אני ציירתי (כמובן)
ניסיתי לחפש את שם האמן,
(משתמשת וזורקת, תכונה איומה)
אבל לא הצלחתי לשחזר, אחזור אם אמצא.
בוגרו, זה שם הצייר.
תודה.
אני תמיד אוהב איך שהם מציגים רגע דרמתי ולפעמים מקברי וארשות הפנים נשארות נינוחות ושאנניות.
מקסים 🙂
קשה לעקוב פה אחרי התגובות. אני אף פעם לא מקבל הודעה שענו לי.
ריבוי התארים השליליים- שטני, יצור, טינופת, ממזר וכו'- בתמונה כל כך קצרה, דווקא מחלישים את הדיוקן שהיא מנסה לשרטט; זה נעשה מעט גרוטסקי, קריקטורה, אולי
יש בזה משהו.
ניסיתי לעקוב אחר האובססיה, הטרוף, אצל אם על גבול הסכיזופרניה,
החזרתיות והתאוריות המוקצנת מובנות בתוך כל זה.
אבל אתה צודק- זה מרחיק מהחוויה והאנושית ולא מקרב.
תמונה קשה של אם וילד.מסכן הילד שמקבל תגובה כל כך קשה, ומסכנה האמא הזאת שהכל מלוכלך ושרואה בילדה יצור. ברור שהיא מופרעת.
למה צרפת תמונה של קופידון? זו לא תמונה של אם וילד, למה הכוונה?
לא היה לי מושג שמדובר בקופידון,
הקישור בין הסיפור לציור הוא בראשי בלבד.
מילה בסלע,שתיקה שווה זהב
שויין.