תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
הקיץ הזה התחיל לאט מידי, עייף מידי, צהוב מידי. בכניסה לעיר משאית עולה באש.
אודליאה מחליקה מטה בכסא ופולטת נשיפה חסרת סבלנות מאפה.
"חם לי". היא חולצת רגל חשופה ומניחה אותה מולי. היא מתגרה בי כשהיא רוצה להוכיח לי מי מאיתנו יותר חזק. היום אני יכול לראות כמה תמרה דומה לה, מהלכת בחנות ממתקים, דוחפת יד לערמת נחשי גומי כתומים, מחייכת אליי ואומרת "את זה אני רוצה".
אני ואודליאה מחכים שהתנועה בדרך למחסום תשתחרר, קו הרקיע שמפריד בין החומה האפורה לשמיים מרצד במימייוּת. המזגן שוב מעלה את מד החום.
"נו, תסגור אותו כבר."
יש רגעים בהם אתה יושב ליד אישתך, היא שמה רגל יחפה על השמשה הקדמית ואתה רוצה, ולו רק לרגע אחד, ללחוץ על הגז, להדוף בחוזקה את גוף הפלדה שמולך ולראות את הציפורניים האדומות והזעירות נמחצות בין רסיסי הזכוכית.
חזק. יש עצמה בייאוש.
תתחדשי על הכותרת והביוגרפיה החדשה!
ושיגיע קיץ מעולה, הלוואי
תודה חננון,
(עמיר לב הוציא חדש, אין נחמה)
אוי הדילמה הבנאלית בין האשה החוקית לבין המאהבת!אוי המחשבה המתגנבת
(בלב המאהבת והבעל) עלתאונה מרסקת שתפטור אותם מהאישה החוקית! על מה הייתם כורתים יערות שלמים של נייר
אלמלא הדילמה הנצחית! אוי הדמיון שפתאום נמצא,כמו ערוגת גללים קטנה על המדרכה,בין האשה למאהבת! אוי איך זה נדבק לנעל (של הסופרים) ואנחנו נשארים עם הריח.רסיסי זכוכית! גוף הפלדה הקר!
דימויים! ללחוץ על הגז! משעמם לאשה החוקית! עוד מעט גם למאהבת! מתייצא הרומן המבטיח לאור? חנן,תן גז,תגיד משהו בעד,מותק!
לא ידוע לי על מאהבת,
אבל מי אני שאשפוט את עולמו הפנימי של הקורא.
פרוטה לא פחות?!
מתנצלת אם דרכתי על נקודה רגישה,
אין צורך לצאת מהכלים.
לא רגישות ולא כלים.מוצא מן הבנאליה
התיאורית – אין!
עלמתי,כתבי משהו אחר,הקונפליקט הזה,הסיפור הדוגמאי הזה על האשה המשועממת והמאהבת החומדת והתאונה החזיתית שתפתור חלק מן הבעייה (בהזיות)
– זה לימון סחוט!
חנן,מאחוריך!
קורא יקר,
אין בסיפור מאהבת.
יש אישה אחת,
הפיצול
כאמור
אצלך.
מאחורי אין דבר, חבר…
וגם אני לא מצאתי שם מאהבת – תקרא שוב – היא ילדה
חזק. קשה גם.
תודה.
יפה, עינת. הפתעת אותי.
(מסתבר שלקורא שלנו יש בעיות בהבנת הנקרא)
תודה. (הפתעה טובה?)
אני לא מתפלאת, הקורא מסומא מתסכול ומרמור, אני יכולה להבין את התחושה, היא מופיעה אצלי ימים מסויימים בכל חודש.
הקטע כתוב יפה מאוד, עינת
תודה על המילים החמות חנה.
ותמיד אפשר להשכיל משהו אצל יהודית אוריין כאן בבלוג.
אני מוחקת תגובות שנראות לי כהשתלחות של מגיב אל מגיב אחר או אל כותב שאינו כותב בבלוג. כל הערה שנוגעת לבלוג הנ"ל ולפוסטים שמפורסמים בו- מקבלת את הכבוד הראוי לה (גם הכבוד לא נכלל בה)
ובכלל, אם יש למשהו אג'נדה עקרונית, אני מזמינה אותו לפנות ליעל ישראל ולבקש פתיחה של בלוג משלו, שם יהיה לו מגרש משחקים משלו, עם חיילים מפלסטיק, סוללות חול וכולי.
נסתפק במה שיש אצלך ולא נטריח איש בדבר
פתיחת בלוג.
לא נגיע לרמת המחיקה שלך בחיים,אז אנו מובסים מראש.
לכשיצא ספרך לאור,גברתי,יהיה קשה מאוד למחוק את דברי.
אם יצא,ואני תקווה שאיאלץ לכתוב דברים
שהיו לכבוד לך.
בינתיים,לא זה המצב.אז את יכולה למחוק,בינתיים.
איזה נודניק.
צדקת! נודניק.אבל אוי לרגע שבו הנודניק מפסיק להיות נודניק.אז כמו שחנוך לוין כתב, שותתות האוזניים דם.
היי ענת
העינין עם המאהבת היא פרשנות נחמדה, כי זה אולי זה אולי משהו אחר… אוהבת את שם הסיפור מתחמם מתחמם.
התאור של הסוף נפלא… הצפורניים האדומות, נשמעת כמו חיה מוזרה
להתראות טובה
חזק. לא הייתי רוצה להיות ההיא עם הציפורניים האדומות ברגליים [איכס] בזמן שהבעל נותן פול גז 🙂