קנאה

בואו נדבר רגע על ספרות.
אני רואה עצמי כאדם הומני עד לשד עצמותיי. אוהבת אדם, אוהבת חיות, מחבבת ילדים עד כמה שניתן, כואבת את סבלם של האחרים וכולי.
אל פתחי הגיע הספר "קיץ מסוכן" של המינגווי, בו הוא עוקב אחר שני מטדורים ספרדים בעונה ארוכה של מלחמות שוורים.
עקצוץ של בחילה עלה במעלה הושט כשהגעתי לתיאור הראשון של נעיצת חנית בשור.
המינגווי מתענג על מה שהוא מכנה 'ריקוד המוות' של המטדור עם שורו. אין שני לארנסט קשישא בתיאורים מרהיבים אשר מזרימים דם קפוא אל העורקים.
הנחתי את הספר על ברכי ושאפתי אויר אל תוכי. אני מתעבת שאגות המון אל מול מוות של חיה חסרת ישע, אני שונאת גבריות חייתית שמגובה במסורת וכוללת מפגני ראווה של כוח ותהילה. ארנסט שלי מאוהב בכל אלה. ובזירת השוורים המחלוקת שלנו מגיעה לשיא.
זה היה הרגע בו חשבתי לסלק את הספר נוטף הדם מידי, להחזירו לספריה ולשכוח מכל העיניין
לא עשיתי את זה.
ארנסט משך אותי בתנופות מילים איטיות, כשברכו שטוחה על החול. הוא הנמיך את קולו ונופנף באותיות, בתחילה בשתי ידיים ואחר כך ביד אחת, נשען על גדר עץ גסה, מעביר אותן בתנופות נטרול נמוכות, רכות וגליות, כשהחרב מימיני מסנוורת שמש ממותנו.
לאחר שבוע אני מהופנטת אל אנטוניו המטדור, שהפך לנגד עיני לנשגב מכל אדם וחיה, כשהוא מורה לעוזריו לנעוץ בגבו של הפר מקלות פיקה, אך לשמור על זעמו מבלי שיאבד מכוחו. 
אני מרימה את עיניי ללא נשימה כשהוא מניף את החרב ומאלץ את השור העצום להשפיל מבט ולקבל את הנעיצה עד שהידית שוקעת בין קרניו, מגיעה אל חריץ המוות וממלאת אותי בגאווה והקלה.

 כן, כזוהי ספרות. פתיינית, בוגדנית, משפילה.
ומענגת עד בושה.

 שבת שלום.