תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת

    אחותי, איפה גל הירש חותם על הספר שלו? רואה את התור הגדול? איפה? הגמד עם החולצה הכחולה? וואחד תור. לא, הירש זה הגמד עם החולצה הלבנה בדוכן לידו. מה זה התור לחולצה הכחולה? זה התור לגדי טאוב, הוא חותם על 'אלנבי'. שמעתי עליו! הספר על הקטע של החשפניות. הבחור לוקח צעד אחורה ואמר לחברו- אחי, איך שאנחנו מסיימים ...

נשים מרזות כשהן מתאהבות. טוב, לא כולן, אבל רובן כן. ניתן לומר בוודאות שלפחות שישים אחוז מאוכלוסיית הנשים שזה עתה התאהבו-רזו. הבעיה מתחילה כשההתאהבות נגמרת, היחסים ממשיכים לאיטם בשפלת חיי זוגיות נוחים והרגלים ישנים חוזרים. הרגלים ישנים משמע אוכל, והרבה, כי נשים אוהבות אוכל, בעיקר כשהוא מתוק. ובני אדם, הם מתרגלים להכל, גם לגוף שהופך לפתע להדוק, ולא ברור איך ...

  כְּשֶׁזֶּה הִתְחִיל, לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר.   אֲבָל הַגּוּף הוּא  נֵס. מתא  גרף,  מתכ  דרר, (בְּלִי כֹּל הַמִּסְפָּרִים שֶׁ  רָצִים בְּתַחֲרוּת  הַזֹּאת)  רוּחַ חֲזָ  קָה  וּפִתְ  אֹ  מִית, גַּל מו  טח עַ ל חוֹף יָ  בֵשׁ,      דָּגִ  ים     ליווי  תנים          שׁקט.  

קשה לסמן במדויק מתי החלו רעידות על הסייסמוגרף של אביחי. אולי כבר מההתחלה הוא חש בהן, אבל שמר אותן לעצמו, כשמידי פעם שחרר אל אליאנה אותות תת קרקעיים, אבל הן חלפו מתחת לאפה מבלי תשים לב אליהן! הוא מתפלא עליה, דווקא היא, המדענית שיודעת להבחין בין כמויות הגרגרים שנערמים על שולחן המעבדה במבט אחד, אינה מרגישה בשתיקות הממושכות ובגבות המתכווצות. ...

  חוץ מכתיבה יש עוד כל מיני זוטות שאני עוסקת בהן, נקרא להן- מציאות. במציאות הנ"ל, שלפעמים היא טובה ולעיתים פחות, אני עובדת במרכז טיפול לילד ולמשפחה, בדרום תל אביב. לא, אני לא אמא, אבל יש לי את ההכשרה, כוונות טובות ואיזו רגישות כזו שצמודה עליי מגיל אפס. (שוב אני מנסה לכתוב על מישהו אחר ויוצא שאני כותבת על עצמי, ...

    כבר עשרים וחמש שנה שאנחנו משחקים ברופא ובחולה נסטיה. זה לא מין, זאת לא משיכה, אני לא יודע  מה הדבר שגורם לי לשים יד בין הרגליים שלך. אנחנו חולים, זה מה שאנחנו, שני אנשים עם הרגלים חולים. כמו להדליק סיגריה והיא כבר לא טעימה וכבר לא צריך להסתתר, והסיגריה כבר חלק מהגוף. את חלק ממני נסטיה. את אחותי, ...

  וּבַבֹּקֶר אֵינִי מְבִינָה אֶת הַחֲלוֹם, שׁוֹלַחַת יָד תַּחַת הַקַּרְחוֹן, הָאֶצְבָּעוֹת מַפְסִיקוֹת   לָזוּז. מְרִימָה אֶת הַיָּד אֲבָל הַמַּרְפֵּק אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ.   אֶת הַיַּבָּשָׁה ביקָּשְׁתִי וְעַכְשָׁו כֹּל הַנָּכוּת הַזֹּאת.  

  כשהשתחררתי נקלעתי לאדם שנהפך לבן זוגי לזמן מה, קראו לו הילל. ביום העצמאות 2004 נסענו לכנרת, לקלוע את הסבך שנפרם. את הדרך עשינו בדממה, אחרי שסיפר לי על חבר ששילם ברומינה על כוסשלאישה. ככה אמר ושתקתי. ביום השני לטיול הוא בהגה ואני במפה. האגם מימין, כספי ודומם. הרכב עלה על גבעה חומה ויבשה כשפניינו לאן. מהחלון טלאי שמיכת העמק. ...

  התעוררתי היום מוקדם, הסתכלתי עליך ושאלתי מה לי ולך. מקרוב, התבוננתי ב נקבוביות על האף שלך, עשרות חריצי מחטים דקים, שתי שערות אפורות נטו לפול לתוכן, העברתי עליהן אצבע, רציתי לקשור אותן יחדיו, שיחזיקו אחת בשנייה מלשקוע.

   "איני כותב על דבר מלבד עצמי. איני כותב לאיש מלבד עצמי. איני מעוניין באיש מלבדי. איני כועס על איש מלבד עצמי. איני אוהב איש מלבדי. איני שונא איש מלבדי. איני שמח על איש מלבדי. איני חרד על איש מלבדי. והעובדה שעצמי מורכב מכל כך הרבה דימויים (אנשים, עצים, תוכניות טלויזיה) אינה מעודדת אותי, רק ממחישה שוב את הידיעה המרה ...