רעידות, בטחון, רעידות.

קשה לסמן במדויק מתי החלו רעידות על הסייסמוגרף של אביחי. אולי כבר מההתחלה הוא חש בהן, אבל שמר אותן לעצמו, כשמידי פעם שחרר אל אליאנה אותות תת קרקעיים, אבל הן חלפו מתחת לאפה מבלי תשים לב אליהן! הוא מתפלא עליה, דווקא היא, המדענית שיודעת להבחין בין כמויות הגרגרים שנערמים על שולחן המעבדה במבט אחד, אינה מרגישה בשתיקות הממושכות ובגבות המתכווצות. בשבועות הראשונים הכל תיקתק טיפטופ. זאת הייתה הפעם הראשונה שאביחי שם מבטחו בקשר ממושך. כבר אחרי שבועיים הוא התוודה על אהבתו המופלאה בפני אליאנה המומה, ולמה שלא תהיה המומה? הרווק הניצחי שכולן חושקות בו הופך את עורו ונהפך למחזר נמרץ ועדין. 
המחוות שלו היו חדשות לאליאנה והן ניתנו לה בלי כל מאמץ. מתוך תחושות בלבול ואושר, היא השילה מעצמה בקלות כל מה שניתן, כדי להתאים את עצמה למצב הזוגי החדש. את הציונים הטובים היא קבלה בין כה וכה, כך שלא היתה לה בעיה לוותר על כמה שעות מיותרות במעבדה ולאפשר לקלילות של אביחי לחדור אל שכבת העור הראשונית שלה, להפוך אותה לחסרת משקל, גוף דקיק בעל תנועות קלות. לטובת האווריריות החדשה אליאנה החליפה את בגדיה לבדים צבעוניים וקצרצרים. כמה שזה נעים להרגיש ברכיים ערומות, רגליים ארוכות, חלקות שלמות של עור נחשפו והיא כמו ספן שמגלה פיסת יבשה לא ידועה אחרי מסע ימי ארוך. 
לאחר כמה חודשים אביחי צבר די והותר תנודות מטרידות במצב הרוח, ואליאנה הפכה מולו לפר עקשן שמסרב להענות לסימנים הברורים. חסר סבלנות, אביחי מתקשר בצהריים למעבדה, מחפש את אלאינה שתעזור לו לפרוק את המחשבות הסותרות שגודשות מתוכו. 
אליאנה עונה לטלפון מבן זוגה האהוב בשמחה. אביחי מבחין בעליזות בקולה ומתקדר, היא לא מבינה אותו, הוא מתמרמר, היא לא שמה לב שהלילה הוא לא נרדם? 
הוא צריך לחשוב עם עצמו לגביהם. הוא אומר מתוך עלבון, רוצה להטיח בה את כל מה שמטריד אותו, קחי, זה שלך, נראה אותך ממשיכה עם השמחה העיוורת שלך עכשיו. הציפור הקטנה שלו שותקת מהשפופרת. אביחי מהסס ותוהה אם לבצע נסיגה אלגנטית ובאותה הנשימה מקשיח עמדות, את הנעשה אין להשיב. 
אליאנה עומדת בפינת המעבדה עם הטלפון ביד והיד לא זזה, רכבת שדים מתנגשת בחזה שלה וצוללת במורד הבטן, הרצפה נהפכת לטרמפולינה, עולה ויורדת תחת הרגליים. היא שומעת אותו ממשיך, כמו מעבר לזכוכית עבה- 
נדבר יותר מאוחר, אחרי שאני אבין מה קורה לי. 
ומנתק. 
אליאנה מניחה את השפופרת במקום ועייפות נופלת עליה. אכזבות ופגיעות הן מים רגילים למידי בשביל דגה מנוסה כמוה. אבל הפעם הדה ז'ה וו מתיש אותה, כמו באגדה ההיא, הכרכרה הופכת לדלעת ואלאינה שוב מול סמרטוט רצפה ודלי של מים מעופשים, רק שהפעם היא ידעה נשף, והשגרה רצופת הסחבות הופכת להיות בלתי אפשרית, אחרי שלבשה על עצמה שמלה מפוארת ורקדה עם נסיך. היא כבר אינה מסוגלת להתרכז או לעבוד, אביחי, האביר שלה, הינו  הדבר היחידי שעומד מול עיניה, כשברקע הקול שלו עובר על גבי קו דמיוני בראשה, חוזר פעם אחר פעם,  
אני צריך לחשוב עם עצמי לגבינו. 
כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה אליאנה מפזרת תמונות של אביחי על השולחן. אביחי במשקפי שמש כהות נשען על עץ ומעשן. חוסר גופני מכאיב לה. היא מרגישה איך המבט שלו, מאחורי המשקפיים, מחייך אליה. תאהב אותי, היא מעבירה אצבע על הפנים שלו, כמו בטקס דתי קדום היא מנסה לדבר אליו מתוך התמונה, עוברת שוב ושוב על הסנטר, על הזרועות, על שלושת נחלי הורידים המסועפים שמתפצלים ונפגשים בכפות הידיים הענקיות. 
כשאביחי מגיע אל החדר שלה במעונות בערב למחר, הוא גורף את הלכלוכית הדקיקה בזרועות חסונות. אליאנה רוצה לבכות מרב אושר ואביחי מרגיש את פעימות הלב הקטן והעדין של הציפור שלו דופק במרץ. חשב כבר לגמור עם כל הבלאגן הזה וחסל, אבל עכשיו הוא כבר רגוע וכל המחשבות המטופשות היו כלום, הוא מבטיח לה, אולי זאת תקופת המבחנים שמשגעת אותי, את יודעת שאני לא רגיל לכל הלימודים האלה. הוא מנשק אותה בצוואר ובידיים, בלב הקטן שדופק בבוםבבום, ככל שהוא דופק כך אביחי נרגש יותר. בבום! בבום! אולי אני ככה בגלל שאני צריך ללמוד ואת עם המבחנים שלך, אנחנו צריכים לעבור לגור ביחד. כן! ככה נהיה קרובים וכל השטויות שלי יעלמו. אליאנה מהנהנת במרץ, היא בקושי יכולה לדבר כי ננעלו לה המילים בתוך החזה. היא גילתה הלילה ששום דבר לא חשוב יותר, רק הוא, היא נשענת עליו, והוא מרגיש את גודל התבוסה של כל מה שהיה שייך לאלאינה ועכשיו נשמט ממנה. הנצחון שלו משמח אותו ומבהיל אותו כאחד. אבל הוא מ"מ ותיק שתחושות של שמחה ובהלה מזינות אותו ומלהיבות אותו. המשיכה אל אליאנה מתעצמת, הוא רוצה עוד מההסתערות הזו, האדרנלין מרקיע לשחקים. עם אף בחורה בעבר הוא לא היה כל כך נסער, כל כך מבולבל, זאת אהבה, כעת הוא בטוח.

*   *   *

ישנה עייריה יפנית שחייה למרגלות הר געש פעיל. בכל התפרצות לבה מבטן ההר, התושבים המנוסים אורזים את מספר חפצים בסיסיים ובורחים אל מחוץ לטווח, להציל את נפשם. לאחר סיום סערת האש, הם חוזרים לבתים אכולי הגופרית ומתחילים, שוב, בשיקום ההריסות. 
למה אתם לא עוברים מלוע ההר? שואל עיתונאי מארץ זרה את ראש המשפחה. 
כי כאן הבית שלנו. האב עונה לו.