תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
כשהשתחררתי נקלעתי לאדם שנהפך לבן זוגי לזמן מה, קראו לו הילל. ביום העצמאות 2004 נסענו לכנרת, לקלוע את הסבך שנפרם. את הדרך עשינו בדממה, אחרי שסיפר לי על חבר ששילם ברומינה על כוסשלאישה. ככה אמר ושתקתי. ביום השני לטיול הוא בהגה ואני במפה. האגם מימין, כספי ודומם. הרכב עלה על גבעה חומה ויבשה כשפניינו לאן. מהחלון טלאי שמיכת העמק. הדרך מוכרת, אף על פי שלא חלפתי בה מאז שהפסקתי לפקוד את הקבר. יבניאל נחשפת ברגע אחד, בדמיוני אין התחלה, יש שממה ויש פתאום. הכביש ביתר את ההרים ובינהם קבוצת בתים נמוכה, על הקירות שרוכים ירוקים, וזרועות תמר ותאנה. פתחתי חלון לכתמי השמש שיחממו את האצבעות. לסבתי היו כתמים כהים על הידיים. ממול ההר, שם היא טמונה בסמוך לסבי. אימי הייתה עוברת בין הקברים ומספרת לי בם. כפתורים, נעליים, ריח קליפת לימון, תלושי מזון, תרנגול במרכז החצר, נחש מונח על הכרית, עוצמת עיניים ומחייכת פתאום, נזכרת בעוגת שיש או באופניים שנגנבו, פחדתי שתבכה פתאום, ואני ילדה בת שמונה ומה לי ליד אימי שבוכה. אבל היא פוקחת עיניים וממשיכה אל הסיפור הבא. אבי היה ניגש אל צינור ירוק במעלה החלקה ומשקה את סבתא, אחר כך את סבא ואימי כבר הצפינה אל חלקת הותיקים, והיה ממשיך גם לדוד יחזקאל ולביתו נינה. אחר כך נלך לשושנה, היא תפתח דלת עץ כבדה לבית גדול וקריר, אני אלך צמודת קירות ואגע בציורים הכהים. חברים טובים, היום כולם הלכו קפוט, היא תכין לי כוס שוקו ותשב עם אימא לדבר על המצב הלא הכי איי של דודה בתיה ואימא תטבול שקית תה ותניח אותה בעדינות על צלוחית זכוכית מעוטרת פרחים שקופים. אני ואבא נצא אל החצר והוא יגש אל הכלים ויתחיל לקרוע עשבים גבוהים מפני שנחשים לא יבואו. ואני אתנדנד על הנדנדה ואביט על הצריף הנעול מעלה ומטה ואשים לב אם יש השנה עוד גורים או שהחתולים עברו לפינה אחרת ואולי הפעם אמא תתן לי לקחת אחד הביתה, למרות שלנו אין חצר ואין צריף. איפה אנחנו קיבינימט? את תסתכלי, תהיי עם העינים בתוך המפה, כבר שעה שאנחנו בחור הזה ואת פרינססה, העיניים בחלון עושה לי דווקא. הוא אמר ולקח לי את המפה מהיד.
מגעיל כזה ישר לפח. יש טובים ממנו. כתוב עוצר נשימה עם סטירה
נזרק לפח, משם התנדנד עד לישיבה קטנה בגליל. בחיי.
תודה מירי יקרה.
אחרי שקראתי בעיון, גם אני חושב שעדיף ישיבה קטנה בגליל על הכתוב וכותבתו.
לפחות הטקסטים שם,בישיבה,פחות טריוויאליים וצפויים מראש
כוסשלאישה (לאו דווקא מרומיניה) זהלאהכלבחיים
קוקו!
עינת, הכל יפה כאן: התיאורים, המילים, הנופים, שברי התרחישים, מנעד החושים. הכל יפה כאן, חוץ מהלל כמובן.
יש כאן זיכרון עטוף בזיכרון, ונדמה שאכלת את הפרי וזרקת את הקליפה…
תודה חן יקרה,
על הפרי והגרעינים והקליפות.
בשמחה. אגב, למרות המהפיכה הפמינסטית המבורכת, אני עדיין מעדיף שיפנו אליי בלשון זכר 😉
עינת, נהניתי לקרוא.
תודה.
עינת כתוב נפלא, הייתי איתך לאורך כל הדרך, גם עם הגורים.
תאור רגיש ,עינת ,קטעי זכרון רכים וענוגים המתוארים במקוריות מול מציאות מחוספסת
מציאות מחוספסת, כך בדיוק.
תודה חנה יקרה.
הו הגורים, מעולם לא עברו את קו הכנרת.
דברים קשים כתובים בעדינות כמעט פיוטית. כמו ציור נוף משברי זכוכית. לכל אחד תפקיד בחיינו. ראי איזו כתיבה הילל הזה הוציא ממך…
הכל נכון, את הקושי להפוך לפיוט ואת שברי הזכוכית לנוף.
תודה איריס יקרה.
סיפור הילדות מקסים. איפה זה?
ביבניאל, שם בית העלמין היפה בעולם.
תצפית קרירה ומלאת הוד לכנרת.
נכון עינת, שם גם אבי קבור
ואינני רומז כאן או קובע שזה,מה שכתוב,הוא דיוקנך האמיתי.
אני רק יכול לקבוע,שזה הדיוקן היוצא מהכתיבה שלך.
ויש רמזים אוטוביוגראפיים בשפע,גם בתגובות.
אז נכון,יש סופרים שמרטשים את תמונת דיוקנם הם על הדף המודפס.
אבל הם מודעים למעשה ידיהם,לתוצאות אפשריות של דיוקן עצמי בראי שבור.
את,מיהירות,היעדר תובנת עומק ושפע היבריס נשי (זמני)אינך מבחינה בדבר.
יש משהו מעניין במעקב שלך אחרי, נשארת דרוכה.
חג שמח.
י ש משהו מעניין בהמתנה לתשובה מפורטת
אין לי רצון בתשובה מפורטת למגיב אשר מנטרל את הכעס שלי ("שהתשובות יהיו ללא כעס") ובאותה נשימה מתיז רוק על מגיב אחר (חנן, תחתונים וכולי).
הפומביות על חיי האמיתיים היא עיניני, ולא, הפוסט אינו עוסק בחיי האישיים. זוהי המהות של בלוג- ללכת על הקו הדק שבקשר הכביכול אישי שבין הקורא לכותב.
אילו רק יכולתי להתייחס ברצינות לתגובתך, מבלי שיעלה מולי דיוקן (חלילה לי מלרמוז שהוא אמיתי) של אדם מריר, וודאי מקדיש את חייו להנצחת כישרונו של אדם אחר, ולדעתי יושב ברגע זה מול המקלדת ותר אחר משפט שיוכל לסמן ולנעוץ בו את מרירותו.
נו שויין,
אני חוזת ואומרת, למרות הכל. יש משהו חביב בדרך בה אתה לא מרפה, ידידי. חג שמח. מקווה שאינך עושה אותו בגבך.
לא ציפיתי לתגובה אחרת.ואת החג אני עושה או לא בגפי ולא בגבי.
תמשיכי להרגיע את עצמך שזה רק אני
שקורא בשבע עיניים ולא רבים אחרים
(באמת מה איכפת להם להם מהכתיבה שלך?
את יכלה לכתוב או לא,היינו הך)
שווי בנפשך:אילו היית כותבת דברים אלה בבלוג המיועד ליחסים בין אישיים
אף אחד לא היה זוקף גבה,והתגובות בהתאם.
ואל תעמידי פנים: גורלם של החננים יהיה זהה לגורלו של בחור הישיבה חוטף
המפות עד שבוקר אחד תתעוררי בגפך
אין איש בגבך,ומה שיוותר זה קצת חשבונות שניהלת בבלוג.לא אני מחזיק ולא אני מרפה.מוצאי חג שמח,יקירתי.
ידעתי שתתפס על עיניין הגב.
חג שמח יקירי.
עינת, מאוד יפה . מוסיקלי.
מה עם מסע כתב היד?
תודה רועי,
מסע בשבילים מתפצלים.
עינת, את תמיד הולכת "צמודת קירות" ונוגעת ב"ציורים הכהים". פורמת את הסבך יפה.
ומה שכתבת לי על "פסח כיום כיפור של המשפחה" – הברקה.
תודה יקר,
משתדלת לעיתים לקחת צעד למרכז החדר.
מקסימים הירהורייך
התיאור נפלא ומעביר הישיר לכנרת ולבקעת יבניאל