תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
התעוררתי היום
מוקדם, הסתכלתי
עליך ושאלתי
מה לי
ולך. מקרוב, התבוננתי ב
נקבוביות על האף שלך, עשרות
חריצי מחטים דקים,
שתי שערות אפורות נטו לפול
לתוכן, העברתי עליהן
אצבע, רציתי לקשור אותן
יחדיו, שיחזיקו אחת בשנייה
מלשקוע.
התעוררתי היום
מוקדם, הסתכלתי
עליך ושאלתי
מה לי
ולך. מקרוב, התבוננתי ב
נקבוביות על האף שלך, עשרות
חריצי מחטים דקים,
שתי שערות אפורות נטו לפול
לתוכן, העברתי עליהן
אצבע, רציתי לקשור אותן
יחדיו, שיחזיקו אחת בשנייה
מלשקוע.
היום לא התעוררת מוקדם, עינת.
ראיתי אותך בלבונטין 7 אתמול מאוחר בלילה.
:-))
אני אוהב את כתיבתך. כבר אמרתי לך.
אני מקווה שתצליחי לקשור היטב (בחוכמה, מבלי לכבול) כדי לְשַׁמֵּר יַחַד בריא שאין בו חשש שקיעה.
אה… של מי הצילום?
לא תאמין, אבל זה גנדי, עם בחורה שנקראת רות. (את מהות הקשר אני לא מכירה)
איזה כיף להפגיש מציאות עם דמיון.
התעוררתי מוקדם, הרגל מגונה שלא עובר גם אחרי ערבי לבנוטין צפופים.
תודה,
הלוואי.
עינת, מי האנשים היפים שבתמונה?
יש הרבה קסם וחן בתמונה שחור-לבן
בחיוך הדמויות של הגבר והאשה
ובלבוש של שנות החמישים.
בשיר עדיין מורגש הרצון להשאיר את הקיים
והכאב שבהכרה שיש קשר שאסור שישקע ויאבד.
מרגש .
כתבתי לשחר פה למעלה- מיהם הדמויות.
למדתי, בהקסמות מסויימת, מהסופר המופלא זבאלד, להתבונן בתמונות שחור לבן ולכתוב.
שיר יפהפה
תודה מירי יקרה.
איזה יופי, עינת.
תודה יקירתי.
יפה השיר. מוכר ונוגע
הו, מוכר זאת תגובה חגיגית.
תודה איריס.
עינת, מה זאת אומרת להתבונן בצילומים ולכתוב? האם הצילום הזה הוליד את השיר הזה?
דווקא במקרה הזה לא, בדרך כלל אני אוספת תמונות שמוצאות חן בעיני והן שוכבות בתיקייה (מקרטון או וירטואלית) לפעמים אני חוזרת אליהן כדי שיספרו לי סיפור ולפעמים סיפור ישן שכתבתי מספר אותן. אני מניחה שהכל מתחיל באותו גרעין שמשך אותי לבחור אותן ומשך את האצבעות למקלדת.
יפה מתוארת ההתבוננות מקרוב, במישהו קרוב עד מרחק וחיוך הנערה בתמונה מרנין
תודה חני,
קרוב עד מרחק.
מדויק.
חג שמח.
היי עינת,
אני בעיקר מזדהה כאן עם תחושת הזרות העמוקה שלעיתים תוקפת אל מול אדם קרוב במיוחד. הזרות הזו היא ספק מפליאה ספק מחרידה כיוון שהברור מאליו לפתע נתפס כאחר, חדש, בלתי מובן. לעיתים נדמה שדווקא אז נתפסת איזו מהות אמיתית.
והתמונה אגב, מאוד חיה…