תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
כבר עשרים וחמש שנה שאנחנו משחקים ברופא ובחולה נסטיה.
זה לא מין, זאת לא משיכה, אני לא יודע
מה הדבר שגורם לי לשים יד בין הרגליים שלך. אנחנו חולים,
זה מה שאנחנו, שני אנשים עם הרגלים חולים.
כמו להדליק
סיגריה והיא כבר לא טעימה וכבר לא צריך
להסתתר, והסיגריה כבר חלק מהגוף. את חלק ממני נסטיה.
את אחותי,
את הבת שלי, את היד שלי.
די עכשיו עם הדמעות האלה עוד פעם. אני לא
בקשתי ממך
כלום
כל השנים האלה.
אני חושב שככה אני, לפעמים אני חושב שזה
בגללך, שאני סידרתי את החיים שלי שיהיו נוחים לנו. את עם הבעל
והילד, ואני
עם שלושה חדרים בפינת הרחוב שלך. זה לא הופך אותך לשטן, אולי ככה אני
גם בלעדייך.
אני לא יודע בלעדייך. כבר עשרים וחמש שנה
שאני מגיע הביתה בערב ואת מתחת לבית שלי עם הכלב.
תמיד אותו הכלב, גם כשהוא נדרס או
גוסס מסרטן, תמיד קם לתחיה והוא אותו בוקסר שחור
ואילם.
אני זוכר איך פעם אחת חשבתי שהקרקע שלנו נסדקת לי מתחת לרגליים, כמו
באיומים של אמא שלי
על אגם הקרח שלנו. את רצת
למרכז האגם ואני נשארתי בשוליים וצעקתי לך
לחזור.
חזרת מסרט צרפתי בוכה וצועקת, אמרת שהוא עלינו ושאנחנו חייבים לשים לזה סוף או
שאולי. את לא הצלחת להגיד מה
אולי.
אולי מה, נסטיה?
אולי נחזיר את אגם הקרח?
לא.
הי עינת, סיפור וציור מקסימים. חושבת שהשניים רק רפאו זה את זו באהבתם, וכמעט בטוחה שירוק זה צבע של בריאות ושלמות.
הקשר שנפרם מול העיניים מתוך מעט המילים הוא פשוט קסום. (בטח לא מהבחינה הדתית או המוסרית-חברתית, אבל לא מהבחינה הזו הוא נכתב, ולא מהבחינה הזו הוא נקרא בעיניי).
האופטימיות שלך (חמלה?) כלפי הדמויות שובה את ליבי.
תודה.
עינת, הרישום הירוק מקסים. שלך?
אני לא יודעת להסביר מה והיכן המילים האלו כל כך מקפיאות, כמו ללכת על אגם הקרח…
כן, זהו רישום שלי.
תודה על התגובה.
טקסט יפיפה עינת, אוהבת את אגם הקרח. אפשר להחזיר ואפשר גם לא. כל מצב יהיה מעניין:)
האגם,
מקומו בארץ אחרת,
ושם כנראה
ישאר.
תודה.
שביר ורגיש אגם הקרח שלך עינת וכתוב טוב
חני יקרה,
תודה.
שבת שלום.
רישום יפה. אצלי הירוק זוהר מאוד ומתחרה באור של הלבן אבל יש לו משקל אחר, כמעט שאפשר למשש אותו.
והשיר… חולים השניים באמת, ואני מאחלת להם רפואה שלמה. אבל מה המשמעות של רפואה כזאת? כואב לי יותר עליו, משום מה. אולי בגלל העקשנות הנוגעת ללב שלו?