גבריות נמוכה בשבוע הספר

יום ראשון, שבוע הספר בכיכר רבין, האטרקציה המרכזית נמצאת בדוכנים של "ידיעות ספרים". שני גברים נעימי הליכות מודים בהכרת תודה לקוראיהם, שנדחפים ונדחקים בחום להשיג חתימה ואולי גם לזרוק מילה טובה לסחבק. 

יש הרבה יותר מן המשותף בין גל הירש לגדי טאוב מאשר הגובה שלהם, ואולי בעצם הכל התחיל משם, מהקומה הנמוכה, ועם הזמן התפצלו שני הגברים לשבילים שונים שבעצם מובילים לאותו היעד.

את גל הירש אני זוכרת מהמילואים שעשיתי בזמן המלחמה. (הנמכת ציפיות: אין לי שום יומרה לשפוט אם הירש היה מפקד טוב או רע, אני מבינה במלחמות בערך כמו שאני מבינה בכדורגל)
את ימי המלחמה עשיתי באוגדה שהירש פיקד עליה, ושמשתי כעציץ קטן ולא מזיק בחמ"ל האוגדה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שוב ושוב- הבן אדם חייב לעשות הסבה לשירה. אני די בטוחה שאני לא מוסרת חומר סודי, כשאני חושפת שעל קירות החמ"ל היו שלטים שהודפסו על ידי הפקידה של הירש, מאירי עיניים, ליריים, פיוטיים, שמילאו את ליבינו בחדווה ועליצות. תהרגו אותי, אני לא זוכרת מה היה כתוב שם, או מה הירש אמר בזמן התדריכים, אני רק זוכרת ציטוטים, החטא ועונשו מתובל עם קצת תנ"כ, משפט של צ'רצ'יל ואיזה עוקץ מעורפל של עגנון.
הו, הירש.
לעיניניו, אל גל הירש התייחסתי בזמן המלחמה, כמו אל כל אנשי הקבע סביבי, ביחס של כבדהו וחשדהו. מצד אחד, ברור לי שלחימה, סיכון חיים, פיקוד על חיילים, הוא עיניין של ברירת מחדל. זה מצב מחורבן, אבל חייבים לעשות אותו. מצד שני, אני תמיד לוקחת בערבון מוגבל את הבחירה ללכת בדרך זו ולהתמסר אליה בצורה טוטאלית.  
מהרגע שהירש השתחרר/ התשוחרר מהצבא, החשדהו הלך והעמיק. בעיני הירש הוא אדם, שלקח את הכלים שהוא רכש (בחינם, כלומר, אנחנו שילמנו על כך שהוא ירכוש את הכלים הללו) בשם האידיאולוגיה הציונית, הסולידריות החברתית, הגנת המדינה וכולי וכולי, ויישם אותם בחור בטיזדילנוך (אחר כך הבנו איפה זה על המפה, הגיאורגיה ההיא) בשם הכסף (כלומר- כוח),
שכיר חרב פשוט ומסורתי מבית טופז לא יכל לעשות זאת בצורה טובה יותר. אחר כך הולך לו המפקד המהולל, ומוכיח לנו שיש לו עוד כשרונות מלבד אסטרטגיות לחימה, פיקוד (וכסף) אלא גם שיש לו ידע (עכשיו יש קוראים במקום פקודים, כלומר- שוב כוח). בקיצור, גל הירש שלנו משתמש בכל התותחים שהוא מכיר כדי לירות עלינו ארטילריה כבדה. הוא גבר של צבא, כלומר, גבר שבדמו  הררכיה, לוחמנות וכוחניות, בין אם זה צה"ל, גיאורגיה או ספר שעוסק במלחמה, הוא שם ומפיק מזה את המיטב וכל זאת למרות, ואולי בגלל, שהוא נמוך.

אצל גדי טאוב הסיפור זהה, קחו את המילים פקודים או חיילים ושימו במקומן את המילה נשים והנה התמונה מתבהרת. גדי טאוב הוא דוקטור (כך שמעתי, כשהוא התראיין בערוץ 1, 2, 10, גלי צה"ל, רשת ב' וערוץ הילדים, על סיפרו החדש) כלומר- אי אפשר לפטור אותו בשל חוסר מודעות/ העדרות ראייה בקורתית. גדי טאוב כתב על חשפניות, או כמו שהמוכרת המקסימה בדוכן ידיעות הסבירה לי- גדי הוא כמו מצלמה שמצלמת, מה שהוא ראה זה מה שכתוב.
אני לא ארחיב את הדיון על מה שכתוב בספר, בקצרה- טאוב מספר לנו שהוא צינור תקשורת לחשפניות שסך הכל ממש סבבה להן. זה לא מה שטאוב אומר, חלילה! זאת ורה! וסבטה! ודומיניק! כולן כולן פשוט חולות על המקצוע שלהן שבא למות. האם מישהו גילה למוכרת ספרים המקסימה שאין דבר כזה- שאדם ישמש כמצלמה? או כרמקול? האם יש כאן צלם בקהל שיספר למוכרת המתוקה שצילום הנו האמנות המניפולטיבית ביותר שקיימת, ולו רק בגלל שהיא משדרת "אמינות" ו"אובייקטביות"?
גדי טאוב הוא גבר נמוך שכתב על נשים, אני מתארת לעצמי שהן גבוהות, ורזות, אך מלאות במקומות שאפשר לבהות בהם.
גדי טאוב הוא גבר (כוח), שכתב על נשים שמשתמשות בגוף שלהן כאובייקט (קצת פחות כוח).
גדי טאוב הוא גבר שכתב על שחרור האשה, דרך משקפיים של צופה המתבונן בחשפנית.
עכשיו, מה לא מסתדר במשפט האחרון?
זאת ועוד. גדי טאוב כתב ספר מוערך (עוד כוח) שנמכר יפה מאד (עוד ועוד כוח) על נשים ששמות עצמן על במה ומסתובבות בכיף שלהן על מוט (קצת פחות כוח, למרות שגדי טאוב מספר שזאת שליטה של האשה על הגבר, שחבל על הזמן)