תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
שני גופי פלדה עצומים מתקדמים אחד לכיוונו של השני בהידוס מגושם.
משוריינים בטלאיי מתכת, מצולקים
מיריות קרב קודם (שנה שעברה?
אתמול?)
חריקות חלודה ממלאות את הוואדי היבש,
נחבטות אל הקירות המתפוררים
ונלכדות
לאורך הערוץ.
גבעה מול גבעה, והם
שועטים,
מכוונים צריחים אחד אל השני.
(בתוך הצריח ריח טחב ו
צילו של הד עולה מבטן מכונת הלחימה).
הנה,
דגל לבן.
נלחמים, נכנעים ועוד פעם נלחמים… זה גם מה שכל אחד עושה עם עצמו, לא?
וגרוע מזה, בניגוד לקרבות אני-אתה, מעצמנו אי אפשר להיפרד, על כל פנים, קשה.
וככה, בלי להתכוון ובניגוד להרגלי, מצאתי נקודה אופטימית.
בגלל שבסופו של יום (ושיר) אני בן אדם אופטימי, עליי לציין שאולי
ורק אולי
החיים לא באמת צריכים להראות ככה.
(אם רק הייתי יודע איך)
עינת תיארת יפה וחריף את שדה הקרב כמשל ליחסים. מאד חזק. יש מדרש יפה במקורות היהודיים על איש ואשה. המכנה המשותף הוא אש, כאשר הי'וה' נוכחות אזי היחסים אני – אתה הם כפי שכתב עליהם מרטין בובר, כאשר האותיות האלה מתפוגגות נותר שדה קרב, אש ודגל לבן.
תודה משה על תגובה מרהיבה.
שבוע נפלא.
עצוב לקרוא עמדה כל כך פסימית בדבר היחסים שבינה ובינו – אם האפשרויות היחידות על הפרק הן מלחמה או כניעה מתעורר רצון להגיד תסתלקו משם, אך נראה שזו מהות המשיכה בין השניים (שהחלודה רומזת על וותק רב ביחסיהם)- שכן הם מדומים לשני גושי פלדה. ומערכת יחסים בין שניים כאלה לא יכולה להיות אחרת מאשר שרשרת מלחמות וכניעות
הצדק עימך.
תמונת הציור מפוייחת ומנוקדת בדם.
מישהי אמרה לי לגבי הישר- הדגל הלבן הוא לא תמיד כניעה. יש בו אמירה של טוהר, נקיון.
אני נוטה להסכים איתה.
מלחיץ לראות יחסים אני אתה, כקרב ענקי ברזל. ובכל זאת יש את "ענק הברזל", הסיפור, זוכרת?
טוב שיש דגל לבן בסוף
אני לא מכירה את "ענק הברזל",
את יכולה להפנות אותי למקורותיו?
לפעמים זה באמת ככה.
כתבת יפה, עינת.
תודה שחר יקר.
דימוי אמיתי , מקווה שכוחותינו חזרו בשלום..
כוחותינו ניצחו בעוד הפסד מרהיב.