אני שומע קולות. לא קולות של מלאכים או של שדים, ובכלל לא קולות שמדברים. גם לא קולות רועמים או רועשים במיוחד, אלא סתם אתהקולות הרגילים שנשמעים בתוך הבית: טרטור המכוניות מבחוץ, המיית מאוורר המחשב, הוויש-וויש-וויש של המדיח והקולות שמשמיעים מדי פעם בחוץ הגשם והציפורים. וגם קולות אחרים, שאני לא בטוח מהם, אולי זה השכן מלמעלה, ציפור שלא זיהיתי, מטוסים חולפים. ...

בעקבות הדיבורים עם אצל יעל ויקיר על ארוטיקה, מטה-ארוטיקה ואוטוארוטיקה, משהו שלא פורסם מעולם וגם בקושי נחשף עד כה. סרגיי ביד ימין היתה פיסת נייר טואלט מקומטת; יד שמאל נחה, רפויה, לרוחב הירך השעירה; וביניהם הזין הולך ומתרכך, קורס פנימה. על סרגיי נפלה שלווה עמוקה. מראשו האדמוני ועד כפות רגליו הנתונות בסנדלים פתוחים עברה בו צמרמורת ללא קור, זמזום חשמלי ...

היום יום ההולדת שלי, וזה כביכול זמן לפנק את עצמי, אלא שבלוג הוא מעצם הווייתו פינוק עצמי, מעין אוטו-גרפו-אירוטיקה (יעל כבר טענה שאין מספיק אירוטיקה עצמית בספרות העברית). אז מה עושים ביום ההולדת, בלי לגלוש למגלומניה? שוטטתי קצת בנבכי המחשב, בין קבצים שונים, והגעתי למסקנה שבמקום מגלומניה נגלוש לנוסטלגיה. אני לא יודע איך זה אצל כותבים אחרים, אבל לי יש ...

כרמלה ישובה על כיסא הפלסטיק הכתום, מחכה.  הגוף הדק של כרמלה עולה ויורד על הפלסטיכתום עם הנשימות העמוקות שהיא נושמת.  החזה שלה נתון בגופיה שחורה, קטנה, שנתלית עליה בלי לשאול שאלות, בלי להתעקש.  לכרמלה יש חזה קטן, אפילו פצפון.  כרמלה מחזיקה באצבעותיה, בין ציפורניה המסודרות בקפידה, ספר בכריכה רכה. אני מתעד את נשימותיה של כרמלה ממרחק בלתי סביר של שני ...

אני יודע שהבטחתי פוסט על עריכה ועריכה לשונית, אבל זה מחייב קצת התארגנות, ולא תמיד מקבלים מה שמובטח (מה, צאלה כץ עוד חייבת לי תשובה בענייני ניקוד מלפני ראש השנה). חוצמזה, לא רציתי שיהיו שלושה פוסטים רצופים שעוסקים רק במסביב ולא מביאים יצירות, במיוחד כשלבלוגייה מצטרפים כמה וכמה משוררים וסופרים איכותיים בימים האחרונים. אז החלטתי להביא טקסט, משהו בין שירה ...

עוד סיפור קצר, יותר "סיפורי", פחות פרובוקטיבי, הרבה יותר ישן ואולי הרמז החזק ביותר בכתיבה שלי לתואר הראשון בפיזיקה, המככב בביוגרפיה. דופלר היא בקשה ממני לחכות לה בתחנה.  זה הגיוני, היא אף-פעם לא הגיעה אלי הביתה בזמן הלימודים, והיא לא הייתה בטוחה שהיא יודעת את הדרך.  אבל עכשיו, כשהיא בחופש, זה יהיה מוזר שאני אגיע אליה.  אז היא באה.  לוקחת ...

סיפור חדש יחסית, קצת מבלבל, שאשמח לפידבק עליו. המכונה "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון, שם עלמות מגישות כוסות של יין אדום אדום."   היא עמדה על הצוק שם ראה אותה, שש שנים קודם לכן, בשמלת החתונה. לידה עמד הגבר, לבוש חליפת ערב ונעליים שחורות מחודדות, והצלם לא נראה, אולי היה בצד השני של הצוק. רוח הים ליטפה את שניהם ...

והפעם, קטע פרוזה, קצת משונה, מלפני שנתיים בערך. יהושפט על קו המים. אצבעות רגליו מתחפרות בחול. יפו נראית מרחוק כמו מצבור ענק של אורות. המוזיקה מהבארים על החוף נשמעת חלשה מאוד מכאן, והגלים הקטנים רודפים זה אחר זה על כפות הרגליים כמו סימיטרים של אור. הוא אוהב ללכת לכאן בעיקר כשהוא לבד, כשמיקה עובדת או יוצאת עם החברות שלה. אז ...