מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

רעש

אני שומע קולות. לא קולות של מלאכים או של שדים, ובכלל לא קולות שמדברים. גם לא קולות רועמים או רועשים במיוחד, אלא סתם אתהקולות הרגילים שנשמעים בתוך הבית: טרטור המכוניות מבחוץ, המיית מאוורר המחשב, הוויש-וויש-וויש של המדיח והקולות שמשמיעים מדי פעם בחוץ הגשם והציפורים. וגם קולות אחרים, שאני לא בטוח מהם, אולי זה השכן מלמעלה, ציפור שלא זיהיתי, מטוסים חולפים. אני שומע אותם כל הזמן אבל לפעמים אחד מתבלט מעל האחרים, ולמרות שאינו חזק מהם תובע לעצמו את מלוא תשומת הלב והאוזניים.
בכל פעם זה קול אחר, אבל המשותף לכולם הוא העמימות. זו לא הזעקה המתגברת-נחלשת המוכרת של המכוניות, ולא האומצה-אומצה-אומצה המזוהה של החבר"ה שנוהגים בהם. זה גם לא – למרות שאני תוהה על כך לפעמים – ההמייה הרכה של מכשירי החשמל הדולקים-אך-לא-פועלים-כרגע. זה משהו אחר, עמום אבל מזוהה, שפתאום מתגנב ממקומו באחורי חומת הקול המקיפה ומתחיל להציק כמו חתול שרוצה לשחק, ולא איכפת לו שאני בדיוק עובד, כותב או מתקשר.
ברגעים האלה אני נדרך כולי: הרי ידועה לי משנים חשיבותו של קול לא מוכר. צליל זר במערכת עלול להיות סימן ראשון לקלקול מסוכן. אם רק היו שומעים בזמן את הפססססס הדק של דליפת הגז. אז אני מפסיק הכל ומתחי לבדוק, מקרב את האוזן לכל החשודים המיידיים כדי לראות מהיכן הרעש. זה לא המחשב, ולא המקרר, והמדיח כבר סיים לעבוד. אני סוגר את החלו במטבח כדי לבודד את רחשי החוץ, אך נדמה שהקול רק מתגבר. אני עוקב אחריו לחדר השינה ונדהם כשהוא נעלם לי בכניסה; אבל כשאני יוצא הוא שוב שם, לא חזק במיוחד אבל עכשיו מציק בעצם מיסתוריותו. אולי זה הפועלים בדירה ממול – אבל הם בדרך כלל עושים יותר רעש. אני יוצא לחדר המדרגות אבל שם מקדם את פני רק ריח של עלים יבשים. הרעש לא כאן.
תמיד אני מסתובב ככה בבית כמה דקות, נדהם שאיני מסוגל לאתרו. אם היינו משחקים חם-קר הייתי בטח מאשים אותו ברמאות. עם הזמן אני נרגע: הבית נראה כמתפקד ולא עומד לקרוס עוד דקה. למרות רצוני אני נוטש את החיפוש אחר הקול העמום וניגש חזרה לעבודה.

6 תגובות

  1. יש בבתים רעשים לא מזוהים. בעיקר בלילות. לפעמים נדמה לי, שאפילו החשמל בתוך הקירות מרעיש לפעמים. כשזה מאד מפחיד בחושך, אני מזכירה לעצמי את מה שאבא שלי שינן באוזני כשהייתי קטנה: בחושך אין שום דבר שלא היה שם קודם, גם באור.
    ליל מנוחה! אני סומכת על החתול שישמור עליך עד הבוקר.

  2. רונן, קראתי את רשימתך אתמול ולא הספקתי להגיב.

    כילדה שגדלה במושב, אני מכירה טוב טוב את רעשי הלילה החיצוניים, לעתים גם מאוד מפחידים. לשמחתי, פחד מחושך ומרעש לא מלווים אותי לבגרותי.

    מה קורה עם רעשים פנימיים בלתי מזוהים? כיצד לחפש את מקורם? הנמצא אותם? אלא הרעשים החמקמקים ביותר, כי לעתים ככל שמחפשים, הם נחלשים עד כדי שקט ודממה. לא רוצים להימצא, עד הפעם הבאה.

    כשיש לי רעשים כאלה, אני עושה בי שקט שקט ומקשיבה.

    • אני מניח שהרעשים שאני חווה אותם כחיצוניים הם גם פנימיים, או במלים אחרות, אני מניח שהרעשים הפנימיים גורמים לי למודעות שמאפשרת לחיצוניים לעלות על פני השטח.

  3. עוד דרך נהדרת לכתוב פן מן הגופני: השמיעה, ואיך היא מתחברת לתודעה, ואיך עולות רגשות ואסוציאציות בהקשר לקולות. אחלה.

    • תודה. חייב לציין אגב שבניגוד לכל מה שפורסם עד כה בבלוג זה קטע חדש לחלוטין, שנכתב אתמול בערב ישירות לבלוג.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר