רעש

אני שומע קולות. לא קולות של מלאכים או של שדים, ובכלל לא קולות שמדברים. גם לא קולות רועמים או רועשים במיוחד, אלא סתם אתהקולות הרגילים שנשמעים בתוך הבית: טרטור המכוניות מבחוץ, המיית מאוורר המחשב, הוויש-וויש-וויש של המדיח והקולות שמשמיעים מדי פעם בחוץ הגשם והציפורים. וגם קולות אחרים, שאני לא בטוח מהם, אולי זה השכן מלמעלה, ציפור שלא זיהיתי, מטוסים חולפים. אני שומע אותם כל הזמן אבל לפעמים אחד מתבלט מעל האחרים, ולמרות שאינו חזק מהם תובע לעצמו את מלוא תשומת הלב והאוזניים.
בכל פעם זה קול אחר, אבל המשותף לכולם הוא העמימות. זו לא הזעקה המתגברת-נחלשת המוכרת של המכוניות, ולא האומצה-אומצה-אומצה המזוהה של החבר"ה שנוהגים בהם. זה גם לא – למרות שאני תוהה על כך לפעמים – ההמייה הרכה של מכשירי החשמל הדולקים-אך-לא-פועלים-כרגע. זה משהו אחר, עמום אבל מזוהה, שפתאום מתגנב ממקומו באחורי חומת הקול המקיפה ומתחיל להציק כמו חתול שרוצה לשחק, ולא איכפת לו שאני בדיוק עובד, כותב או מתקשר.
ברגעים האלה אני נדרך כולי: הרי ידועה לי משנים חשיבותו של קול לא מוכר. צליל זר במערכת עלול להיות סימן ראשון לקלקול מסוכן. אם רק היו שומעים בזמן את הפססססס הדק של דליפת הגז. אז אני מפסיק הכל ומתחי לבדוק, מקרב את האוזן לכל החשודים המיידיים כדי לראות מהיכן הרעש. זה לא המחשב, ולא המקרר, והמדיח כבר סיים לעבוד. אני סוגר את החלו במטבח כדי לבודד את רחשי החוץ, אך נדמה שהקול רק מתגבר. אני עוקב אחריו לחדר השינה ונדהם כשהוא נעלם לי בכניסה; אבל כשאני יוצא הוא שוב שם, לא חזק במיוחד אבל עכשיו מציק בעצם מיסתוריותו. אולי זה הפועלים בדירה ממול – אבל הם בדרך כלל עושים יותר רעש. אני יוצא לחדר המדרגות אבל שם מקדם את פני רק ריח של עלים יבשים. הרעש לא כאן.
תמיד אני מסתובב ככה בבית כמה דקות, נדהם שאיני מסוגל לאתרו. אם היינו משחקים חם-קר הייתי בטח מאשים אותו ברמאות. עם הזמן אני נרגע: הבית נראה כמתפקד ולא עומד לקרוס עוד דקה. למרות רצוני אני נוטש את החיפוש אחר הקול העמום וניגש חזרה לעבודה.