מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
יעל ישראל כתבה על השאלה הנפוצה והמעצבנת לכותבי פרוזה, "האם זה באמת קרה לך?" ומתוך הדיון שהתפתח התחלתי לחשוב על תפקידה של המציאות בשירה. בניגוד לפרוזה, בשירה יש איזושהי אמונת יסוד שהתחושות המתוארות הם באמת תחושותיו של המשורר ולא של דמות פיקטיבית (צריך לסייג את זה: מדובר רק בשירה המודרנית ולא הקלאסית, וגם כאן יש מקרים שבהם המשורר בכוונה מבהיר שמדובר בדמות כדי להרחיק עדותו או מכל סיבה אחרת). בגלל שהתפקיד הסיפורי (נרטיבי) בשירה פחות מרכזי מאשר בפרוזה, ושירה יכולה תיאורטית לתאר רגע אחד בזמן, שאלת ה"זה קרה לך באמת?" גם פחות עסיסית (למי איכפת אם המשורר ראה באמת את השקיעה ביפו). יתר על כן, הכלים המטאפוריים שלשירה "מותר" להפעיל מאפשרים לתאר גם אמת צרופה בצורה עקיפה, ומחייבים את המשורר לכך שבסיס המטאפורה יהיה אמיתי, כדי שהיא לא תצוף לו כמגדל פורח באוויר.
למעשה, היתה תנועה של משוררים שחשבו שהשירה צריכה להצטמצם לתיאור מדויק, מפורט ו"נכון" ככל האפשר של המציאות, ללא מטאפורות, התחמקויות ופרשנויות. משוררם אלה, שהושפעו מצורת ההייקו היפנית, נקראו אימאז"יסטים, וכתבו כמה מהשירים היפים ביותר שאני מכיר, ביניהם זה של וויליאם קרלוס וויליאמס (צריך לגלול למטה כדי לא לראות פרסומות; זה די מצחיק לראות שיר של וויליאמס מוקף פרסומות).
אלא שגם כאן, אף אחד לא מבטיח לנו שזו המציאות. האם זה מה שוויליאמס ראה? אפשר להאמין לו שהיתה שם מריצה ותרנגולות, אבל האם לא היה שום דבר אחר – חציר,שדות, אנשים? ברור שכן. העבודה השירית (הראשונה) שביצע וויליאמס היא בידוד הסצינה עליה כתב מכל הדברים האחרים שקרו באמת. זה מזכיר לי שערכתי פעם שיר עם מישהי, ושאלתי אותה למה היא צריכה שורה מסוימת, שלא תרמה לקצב ולזרימה. "אבל ככה זה קרה באמת," היא התגוננה.
אלא שגם אם השירה לוקחת מקום מתבונן על המציאות, היא לא חייבת (ולא יכולה) לתאר את *כל* המציאות. הבחירה של חומרים מסוימים לתצפית היא היוצרת במקרה כזה את השיר, והיא הטכניקה שבאמצעותה מנסה המשורר לקלף את השקר מהמציאות ולחשוף בה את האמת כפי שהוא רואה אותה.
אחרי כל זה אני חושב שבכל זאת מתבקש שיר. כתבתי אותה לפני כשנה וחצי, כשהיינו בביקור-בחינה ראשון של העיר בה אנחנו גרים כיום, בגרמניה. הוא לא באמת אימז"יסטי, אבל יש בו ניסיון לעסוק בתצפית על המציאות ולספר אמת ורק אמת. הנה.
אהבתי את התמונות במילים שהעלית.ממש קצב וצבע צפוני גרמני עם הסטוריה הווה ויהודים עם זכרון.
לגבי הגבולות המדוייקים איפה עוברת האמת ומתחיל הבדיון כבר אמרתי כל מה שהיה לי לומר.אבל אוסיף ש… בסופו שלדבר אנחנו מגדירים אמנות מתוך אמנותנו שלנו
ההגדרה נצבעת בצבעים רלטיביים,סובייקטיביים.
וואאלה אילו מילים ,אבל יש בהן אמת.
כולי אמונה.
אכן, הגדרת האמנות היא רלטיבית וסובייקטיבית. אני יכול להגיד רק את מה שאני יודע ומרגיש ולא להתייימר לדבר בשמו של אף אחד אחר.
אם הזכרת שקרים:
http://www.notes.co.il/roy/37081.asp
ולא מה שכתוב על צאלה לא נכון. היא אף פעם לא היתה קיימת
כמה שאלות:
1. למה את טוענת שזה לא נכון?
2. האם יש לזה קשר לבלוג שלי או שאת מנצלת את ההזדמנות?
אם באת לנהל דיון, אשמח לדעת מה יש לך להגיד ועל מה את מדברת.
אם באת סתם לפזר זבל וללכת, אז עופי לי מהעיניים.
תיקח תריסר אנשים ותבקש מהם לספר את האמת ותקבל תריסר סיפורים שונים.
ובקשר להאם זה קרה באמת, מזכיר לי דיון על האוטוביוגרפיה בסיפור, זוכר?
מה זה ווה.צה?
כשהיינו בגרמניה ב-1996 אייתתי. נ-א-צ-י.
לא זוכר דיון על האוטוביוגרפיה בסיפור. תזכירי?
מה שחשבתי זה שבשירה לפעמים אפשר לעשות משהו שלא עושים הרבה בפרוזה – לכתוב מה שבאמת קרה. כל מה שמופיע בשיר הזה קרה ממש כפי שהוא כתוב, ובכל זאת אין זה תיעוד אלא שיר, בגלל הבחירה.
ולגבי האיות – כן, זה כמובן פתרון, אבל לא כזה שקל לחשוב עליו במצב לחץ.
וגם:
וו. צה. – WC – בית שימוש (מילולית "ארון רחצה"). זה הופיע כהערת שוליים בגרסה המקורית של השיר אבל בהעלאה לבננות הערת השוליים עשתה לי צרות פורמט ולכן הסרתי אותה.
לי נראה שקשה מאד לעשות חלוקות מדוייקות בעניין, ושפרוזה שונה משירה בעיקר בתחום הצורני, ופחות מזה בכל הנוגע לתוכן. הסיבה שבדרך כלל רוצים לדעת אם זה אמיתי לגבי פרוזה דווקא נוגעת לעובדה שהזכרת – שהפרוזה בדרך כלל מספרת סיפור שלם, בעוד שהשיר נוגע נגיעות קלות ומוסר התרשמות בלבד.
במקרה של השיר שנתת כאן (שאת הבית האחרון שלו אהבתי מאד), וגם של הר אגלר מהבלוג השני – נראה לי שאפילו קשה יותר לעסוק בחלוקות, משום שהסגנון עצמו הוא משהו לא מוגדר בין פרוזה לשירה (ואתה יודע שבעיני זה לא דבר רע).
בעניין השאלות אם זה אמיתי – אולי הן לא צריכות לעצבן. ככלות הכל, רוב קטעי הפרוזה מספרים סיפור, ואם הם כתובים היטב, טבעי שהדמויות ימשיכו ללוות את מחשבות הקורא גם אחרי הקריאה. זה נכון שזו לא קריאה מקצוענית, ואפילו זה אולי קצת תמים, אבל אני חושבת שקוראים רבים ירצו לדעת עוד על הדמות שמשכה את תשומת ליבם – ירצו לדעת מה היא שותה לארוחת הבוקר, אם היא אוהבת כלבים, ואם היא סובלת מאהבה נכזבת. במוקדם או במאוחר תעלה השאלה, אם הדמות הזאת היא אתה. זאת לא בהכרח מציצנות – אלא יותר בגדר סקרנות טבעית, והיא גם מלמדת, שעשית את עבודתך כסופר כהלכה, ויצרת דמות מעוררת אמפתיה. זה כמובן לא אומר שאתה חייב לענות לשאלות כאלה של הקוראים – לדעתי אפילו רצוי שלא תענה – אבל אין סיבה לכעוס. והקהל של האמנות אינו צריך תמיד להיות מקצועני. הרי אינך כותב רק בשביל בעלי המקצוע.
אגב, במילונים שלי
WC – Water Closet
ההבדל בן פרוזה לשירה בהחלט לא נורא רלוונטי (ויש לי טקסטים שהם אפילו עוד יותר "על הגבול"); ההבדל בעיני הוא רק בדרך שבה אני קורא אותה: אני קורא פרוזה מתוך הנחה שזה לא קרה באמת, ולמעשה נוטה להתאכזב אם אני מגלה שהרוב אכן קרה; מצד שני, אני קורא שירה מתוך הנחה שלפני פיסות מציאות, אולי מסוננות אבל מציאותיות (בהסתייגות של מציאותיות-אבל-במטאפורה).
ואני לא כועס על תגובות שמחפשות את האמיתי בסיפור, במיוחד אם הן באות מתוך תמימות כפי שהצגת. מרגיזות אותי תגובות שמבקרות את הסיפור מתוך ידע על חייו של הסופר. זכיתי בעבר לכאלה ויש בזה משהו מאוד מרתיח.
וכמובן צדקת לגבי ה-WC – משום מה חשבתי שזה wasch cabinet בגרמנית, אבל בדיקה במילון הראתה שזה אכן מאנגלית והשתרש בגרמנית.
מוזר, אבל אני כקוראת, גם לא כנערה, כלל לא חשבתי אם קרו הדברים – לא בפרוזה לא בשירה.
ועכשיו כשאני חושבת על זה: גם לא בילדות. מעולם לא חשבתי שהיה באמת פינוקיו כזה. הכול התקבל אצלי כחלק מעולם הדמיון שלי.
ובשירה, על אחת כמה וכמה. גם בשיר "סיפורי", אני נסחפת עם הקריאה לתוך עולם הדמיון שלי, עולם הדימויים שלי, הרגש.
מצד שני, ייתכן שיש משהו יפה בכך שישנם קוראים שכל כך מזדהים, שהם מקבלים את הדברים כאמת לאמיתה, במין תמימות יפה כזו. אולי אני איבדתי אותה, או שלא היתה אצל מעולם.
אני נודע לי במקרה שסיפור שקראתי קרה במציאות, אני די מתאכזבת.
האמת שגם אני לא עסקתי בזה הרבה עד שהדברים עלו באותו פוסט שלך.
השאלה היא למה זה כל כך מרגיז כשנודע שמשהו קרה באמת? בעיני זה מרגיז בעיקר אם הספר כתוב גרוע.
טוב, זה ברור, ספר רע זה הכי מרגיז. אין שאלה בכלל. ואז לא אכפת בכלל לי קרה או לא. כפי שאמרתי, אם הספר שאני צריכה לבקר הוא רע, רי לי ורע לסופר.
אבל כשהספר טוב, ואהבתי, מציק לי משום מה אם יתברר לי שהוא אוטוביוגרפי.
ואני חושבת שזה מרגיז אותי כי אני מעדיפה שהכול ישכון בדמיון. הרי גם כילדה לא שאלתי את עצמי אם פינוקיו אמיתי, ואפילו בספרות ריאליסטית כמו נשים קטנות, לא שאלתי את עצמי אם הן אמיתיות ולא שאפתי להכירן.
ועוד דבר, ישנה שאלה ששואלים אנשים: עם מי תרצה לאכות ארוחת ערב? ורבים משיבים על כך באיזה סופר גדול. ןאני מעולם לא רציתי להכיר שום סופרים, ובטח לא כאלה שאני אוהבת. למה לי להכיר את גוגול? הלוא הייתי מקבלת ממנו דיכאון חמור. ואת צ"כוב? מה היה יוצא לי מזה. מה גם, שמהכרות עם כמה סופרים מבוגרים ונחשבים מאוד שאני מעריכה, מאוד התאכזבתי.
בקצרה, שהספרות תישאר על הנייר. כל המסחור שנעשה סביבה עם כתבות שער וחשיפה מבחילה, מנכרת אותי אליה. יותר טוב שלא אדע כלום. ואכן איני יודעת, שכן איני קוראת עיתונים יותר מעשרים שנה.
הבנתי כרגע למה מרגיז אותי לדעת את "כוונת המשןרר", או מה שגרם לו ליצור, או אם יש אמת ביצירה, דווקא בעקבות העבודה של מירי שנקראת מחזור.
אני ראיתי בעבודה הזו פאלוסים מדממים, כי לאחרונה התינוק של בן אחי עבר ברית מילה קשה. זה מה שזעק לי שם. משום מה, לא בא לי לדעת שמירי התכוונה לבעיות במחזור, ווסת דווקא. למה? נראה לי שברגע שיצירה, כל יצירה, נכנסת לנו תודעה, היא מקבלת את הפרשנות האישית שלנו ונכנסת לעולם האישי והלבדי שלנו. בשבילי זה פאלוסים מדממים, ברית מילה, ולא יעזור. לא בא לי שיפלשו למוחי פרשנויות אחרות. כך שאם נודע לי מה עומד מאחור, זה הורס לי את חווית הקריאה, או חווית ההתבוננות.
נחמד מאוד יעל
אחרי שעשיתי את כל הדרך להשתכנע שלא צריך להסתיר וצריך להעיז ולקרוא לדברים בשמם , מחד ואחרי שעשיתי ניסוי בלי לתת שם ואנשים חגגו ואת אפילו מתעקשת שיש לעבודה משמעות ספציפית כשאני ניסיתי ליצור קומבינציה שאכן עלתה בראשי בעת ביצוע העבודה על פאליות נשית סימבולית שאכן אפשרית כמו שכתבת בדמות האשה החזקה ומתחזקת של היום, לך כנראה שחבל שפלשתי עם שם. ואני שהצעתי לשנות את השם "פתוחה" למשהו נייטראלי יותר גם מסיבות של משיכת הקורא בטרם יידחה מוקדם מידי , מה שגם הניע אותי באותו פוסט לקרוא לו"ללא שם",וכאן אוסיף שהביטוי פתוחה הוא ביטוי שבזמני ניתן למזדיינת עם כל אחד או אחת שכבר איננה בתולה רחמנא ליצלן,ופה הפתיחות של הגיבורה היא מסוג אחר,אז למה לכוון כל כך את הקורא אני שואלת?
הרי הסיפור הוא שלה. והשם מתבונן בה מבחוץ.בבוז. כך נראה לי. אני מגיבה לא מתוך רוגז אלא בהומור ואני מקווה שהדברים עובדים כך. היו הכי הרבה צפיות לפוסט כשהוא היה אין שם ואחר כך ללא שם. אז אם רוצים קוראים….
קצת טיזינג בשם בלי לשנות כלום בסיפור,אבל כלום.
לא, שם לא מפריע לי מירי, הוא חלק מהיצירה. אני לא מתייחסת לשמות כאל הסבר ליצירה אלא כחלק מהיצירה. אדרבא, השאירי מחזור, אין כאן עניין של חשיפה או פרשנות. חשיפה ישנה אם מספרים שיצרת משהו בעקבות משהו שקרה לך, בעקבות חוויה על ווסת, נניח, כמו כאן. כי אני מעדיפה את הפרשנות שלי כקוראת או צופה. לא רוצה שיסבירו לי.
במקרה של הסיפור ההוא, השם פתוחה הוא חלק מהיצירה עצמה, לא פרשנות שלה. שכל אחד ייקח את הפתוחה לאסוציאציה שלו. את לקחת לכיוון זנותי, יש כאלה שיקחו לכיוון נפשי, יש כאלה שיגידו פרוצה לכך הרוחות, ועוד ועוד. כאמורר, גם באמנות פלסטית, שם צריך להיות, בעיני לפחות, חלק מהיצירה, לא פרשנות שלה.
אבל מחזור או גרוע יותר נידה ממש מכוון את הקורא
לאו דווקא. יכולתי לחשןב על מחזור תפילות. לכי תדעי לאן ייקח צופה את האסוציאציה שלו. כאמור, הבעיה אינה בשם היצירה, אלא בפרשנות או רקע שלה. כאמור, אני אישית, מעדיפה להשאיר את היצירה בראשי, בתולית. לכן אני גם נמנעת מלקרןא ביקורת, ראיונות ועוד. רוצה את היצירה לעצמי, מתוך עצמי.
האמת שאתה צודק רק ניצלתי קצת את האתר שלך, מקווה שזה בסדר.
אני אומרת כך כי אני יודעת כך
אני יודעת כך כי בררתי
אם תברר אתה תמצא גם רמזים ל"ביוגרפיה" של צאלה, רק שיעלי לא תתעצבן ותעיף אותה מבננות
תשמעי, זו האשמה קצת חריפה ומאוד לא עדינה, מה שמביאה אותי מיד לתהיה, מי את בעצם?
ואיפה הרמזים?
ולמה אף אחד לא מתעסק בזה?
תראי, יש לי הסכמה מסוימת אתך לגבי חוסר הרלוונטיות של הרקע. זה כמובן בלתי אפשרי בגלל שברגע שאנחנו מרימים ספר אנחנו כבר יודעים הרבה פרטים על הסופר – מעיצוב העטיפה, משם ההוצאה, מעובי הספר. ויש הרבה סיכוי – מאחר שישראל ארץ קטנה – שכבר פגשנו אותו/שמענו אותו/הגבנו בבלוג שלו/הבת-דודה שלו היתה אתנו בגן. אבל זה באמת לא חיוני לדעת את הרקע (פרט לקריאת ספר מתרבות מאוז זרה או מאוד ישנה, שבה כדאי לדעת את עובדות היסוד שהיו ידועות במקום ובזמן שהספר יצא)
ליעל:
שני דברים:
זה שמזדהים עם דמות לא אומר שמקבלים את הסיפור כאמת לאמיתה. יודעים שזו פיקציה – פשוט רוצים להמשיך לשמוע את הסיפור (בהנחה שאוהבים אותו). זה אולי מסביר את הניסיון התדיר לכתוב ספרי המשך ולעשות סרטי המשך.
והדבר השני – אם הסיפור טוב ומעורר מחשבה, ודרך הכתיבה היא לטעמך – למה שזה יפריע לך שזה סיפור אמיתי? מה זה משנה, בעצם?