מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
"כורדי" אינו שם הסיפור, אבל הוא שם חלופי, ששימש אותי להתייחסות לסיפור במהלך העבודה. אבל גם השם הנוכחי אינו סופי ואני ממש מתלבט בקשר אליו. וזה כל מה שאגיד על הסיפור הזה.
תזכור שאנחנו
זה היה יומיים אחרי שהכורדי שלי מת. בתשיעי במאי, אם נהיה מדוייקים, שזה גם יום הנישואין שלנו. רעות אמרה שאני שוכח מדי פעם שאנחנו נשואים, ואני הנהנתי. השובר של המלון כבר היה אצלי במעיל, אבל לא רציתי עדיין לספר לה. ישבנו בארוחת בוקר ולגמנו תה מכוסות זכוכית גדולות. היא ביקשה שהיום ננסה לזכור את זה. שאלתי את מה. היא הביטה בעיניים הפקחות שלה ואמרה, תפסיק להתחכם.
"אני לא מתחכם," אמרתי, "אני פשוט לא בפוקוס. המשתלה מאוד מלחיצה אותי בזמן האחרון."
"המשתלה?" היא שאלה, מסיטה הצידה את הכוס, "או שאולי יעקב?"
"יעקב?" תהיתי.
היא צמצמה את עיניה. זה המבט המאשים שלה, ואני שונא אותו.
"אני יודעת שלא הייתם קרובים," אמרה בשקט, "אבל זה חייב להשפיע עליך, לא?"
"את מתכוונת לכורדי?" שאלתי.
רעות קמה ולקח את הכוסות של שנינו למדיח.
"אי-אפשר אתך. תזכור שאנחנו נשואים." אמרה בלכתה.
"איך זה קשור?"
רעות סידרה צלחות במדיח ולא אמרה כלום. חיבקתי מאחור את גופה הרחב, והנחתי את הסנטר על הכתף שלה. שרירי גופה שנתרפו העידו שהמגע מרגיע אותה קצת, והיא השעינה את לחייה על כתפי ומלמלה משהו.
"את רוצה שניסע לצוק?" שאלתי.
"לא."
"אז מה את רוצה שנעשה?"
ניתקתי ממנה וליטפתי מאחור את שערה, מתרכז בתנועה המונוטונית כדי שהשתיקה שלה לא תוציא אותי מדעתי. היא לא כועסת עליך, שיננתי, זו רק הדרך שלה לחשוב לפני שהיא עונה. שערה הגלי היה רך באצבעותיי, ועברתי עליו עוד פעמים רבות. בשעון הקיר היה שבע וחצי. נתתי לה עוד שלוש דקות של שתיקה.
"אולי תחשבי על זה ותגידי לי בצהריים?"
"אתה הולך למשתלה?"
"חייב. כבר יומיים אנחנו סגורים בגלל הכורדי. אבל אני חוזר באחת."
"טוב," התרצתה, "ממילא אני צריכה לשבת על התכנית השנתית."
"באמת? חשבתי שגמרת אתמול."
"לא." היא הסתובבה ושערה נפרש כמניפה. "יש עוד קיצוצים. אם זה יימשך ככה עדיף שלא יעשו בארץ תיאטרון בכלל."
"זונות," סיכמתי. היא חייכה, הציצה לעבר התריסים הסגורים, והרימה בבת אחת את חולצתה. "בוא," קרצה לי, ואני בלי להסס חציתי את המרחק והטמנתי את הראש בין שדיה, מתענג על החמימות המשגעת ועל ידיה שעטפו אותי משני הכיוונים.
אחרי שיצאתי מהבית ניסיתי לחשוב מתי כבר הספיקו להודיע לרעות על הקיצוצים. רק אתמול, לפני שנרדמנו, היא ספרה לי בגאווה איך הצליחה למרות הכל לבנות תכנית שתעמוד בקריטריונים של משרד החינוך וגם תיתן לילדים האלו משהו לחיים. הייתי אמנם מנומנם מכדי להגיב בהתלהבות, אבל זכרתי את הביטחון בקולה. המניאקים בטח התקשרו אליה בשבע בבוקר, לפני שהתעוררתי.
במשתלה היה טירוף. לא רק שהכורדי מת, אלא שגם בני הודיע בבוקר שהוא לא מגיע, כי לקטנה שלו יש ארבעים חום והם לוקחים אותה למיון. יהודה הסביר לי הכל כשהגעתי, ונכנס לקריזה כשאמרתי לו שאני עוזב באחת.
"אין סיכוי שאני מחזיק לבד כל אחר הצהריים," הוא צעק, "ועוד בשבוע לפני יום הזיכרון, יואב, אתה חייב להבין אותי."
"אז נסגור בארבע."
זה סתם לו את הפה. אחרי הכל, זאת המשתלה שלי, ואני אספוג את ההפסדים. הוא לא שאל ואני לא סיפרתי על יום הנישואין. למה שיהיה איכפת להם? בני, למשל, אפילו לא ידע. הוא חדש אצלנו, וכשלקחתי אותו לפני שבוע לעזור לי לקנות משהו לרעות, הוא קצת התבלבל. "חשבתי שאתה רווק," הוא אמר, "כמה זמן אתם נשואים?" וכשסיפרתי לו שזה שלוש שנים הוא פתח עלי עיניים ועשה את הפרצוף הזה של לפני ששואלים משהו מביך ואני עצרתי אותו ואמרתי לו רק בני, בבקשה, תעזור לי למצוא משהו במחיר סביר ונחזור לעבודה.
יהודה אמנם יודע שאני נשוי, וגם היה אפילו בחתונה, אבל סתם לא התחשק לי להזכיר לו את התאריך. ומייד התחילו לקוחות להגיע בלי הפסקה ושלחתי אותו לקופה, כדי שבינתיים אני אספיק להשקות את הצמחים, לרסס, לטפטף לאלה שצריכים טפטוף. הקונים עשו מהומת אלוהים בחדר הקדמי, ואני עצמתי עיניים ותרגלתי נשימות. גם זה יעבור.
**
רעות נראתה מצוין בבגד הים המלא החדש. ראו עליה את הדיאטה, והיא הזכירה יותר מתמיד את הגוף הנשי הסקסי שהיה לה כשהכרנו. שלא תבינו אותי לא נכון, רזה כמו דוגמנית היא אף פעם לא הייתה, אבל כנפגשנו – אצל חזי במנגל – היא הייתה בדיוק במשקל הנכון, ואני ליקקתי את השפתיים.
היא סידרה את כיסא הנוח שלידי והשתרעה לאחור. שלחתי לעברה יד ופגשתי את אצבעותיה בחצי המרחק. כמו זוג מאוהב שנפגש רק אתמול.
"איזה חמודים," אמרה פתאום, משחררת את אצבעותיה כדי להצביע על שני ילדים בלונדינים, אחים כנראה, שבדיוק נכנסו לבריכת הפעוטות. אחד מהם אחז בידו של השני ושכנע אותו, בחצאי מלים ובתנועות, להיכנס למים.
"יואבי, בוא נעשה ילד," היא אמרה בעודה מסתכלת על הבריכה.
"חשבתי שדיברנו על זה."
"אז מה?" שאלה, "אנחנו לא יכולים לדבר על זה שוב?"
"את מוכנה לקחת שנה שבתון?"
היא לקחה נשימה עמוקה ושחררה אותה לאט לאט.
"ידעתי שלא." אמרתי והתהפכתי על הצד. היא הביטה בשמים ולא אמרה שום דבר.
"עוּתיק, בואי לא נריב," אמרתי.
היא העבירה את שתי כפות ידיה על הבטן מצד לצד.
"הלך לך יופי עם הדיאטה," הערתי.
"עדיין יש לי קצת טיירים," ענתה בחיוך עקום.
"לא נכון. את לגמרי בסדר."
ניסיתי לעצום את העיניים אבל השמש מילאה את הבריכה בנצנוצים ושאגות הילדים לא נפסקו.
"אולי תתן ליהודה לנהל את העסק לחצי שנה?"
רעות לא ויתרה. פקחתי בעצלנות את העיניים.
"אמרנו שלא נריב, לא?"
היא הזדקפה על מרפקיה.
"אני לא רבה," אמרה, "אני בסך הכל…"
"אבל למה דווקא היום? לקחתי חופש, את יודעת."
"אבל למה דווקא היום? לקחתי חופש, את יודעת."
היא השתתקה. ידעתי על מה היא חושבת, שיהודה לקח חצי שנה חופש כשהיה לו את הבן, ולמה אני לא יכול. אבל אני בכל זאת הבוס, וחוצמזה אז עוד היה את הכורדי.
"אני לא ממש סומך על יהודה," אמרתי.
רעות פקחה עין חצי-עצומה. "באמת?"
"כן, באמת. היום הוא גירש לקוחה בגלל שהיא לא הייתה לבושה לטעמו."
"מה זאת אומרת?"
"נכנסה איזו בחורה צעירה בסטרפלס, פשוט פס כזה שמסתיר רק את הציצים, ורצתנ לקנות פרחים למסיבת סיום של בית ספר או משהו. אני הייתי מאחור ופתאום אני שומע את יהודה צועק עליה שחבל על הזמן, אומר לה שהוא לא מבין איך היא יוצאת ככה מהבית, ממש משתולל. לא בסדר."
רעות חייכה. "לא בסדר," היא הסכימה, "אבל אני יכולה להבין אותו. לא ייאמן איך שהם מתלבשים היום."
"גם בשיעורים?"
"בטח. המנהלת שלנו שלחה כבר מישהי הביתה שבוע שעבר, שתחליף חולצה."
"סחתיין על מערכת החינוך של רחובות."
רעות הרימה גבה וסובבה אלי מבט. חייכתי מאוזן לאוזן.
"אוהבת אותך," אמרה.
"אוהב גם," עניתי וקמתי מהכיסא. "אני הולך לשחות קצת. תשמרי לי את המקום."
היא הביטה בעשרות כסאות הנוח הריקים שסביב הבריכה.
"טוב. תעביר את העיתון."
**
צללתי לתוך המים.
חבורת בני נוער חסמה את סולם הכניסה היחיד ואני נאלצתי, שלא כמנהגי, לקפוץ למים משפת הבריכה. אני מעדיף לא לקפוץ ראש לבריכות שאני לא מכיר, כי אם העומק לא מספיק חייבים לשנות כיוון ברגע האחרון, להימנע מפגיעה בקרקעית. גם הפעם הבריכה לא הייתה יותר ממטר וחצי או שניים ואני הסתובבתי ונזכרתי שאבא שלי היה מזהיר אותי תמיד לברר את עומק המים כדי לא להתרסק. ומתוך זה שחשבתי עליו פתאום הייתי מודע לאוויר שנשאר לי בריאות, ומבלי לתת דין וחשבון שחררתי אותו בבת אחת והייתי צריך מיד לעלות במהירות לפני המים.
רעות ראתה אותי עולה ונופפה לי מהכיסא. אספתי את הנשימה ושחיתי כמה בריכות לאורך ולרוחב, להרגיש את השרירים. כשהפסקתי, מתנשף, ראיתי משפת הבריכה את רעות שקועה בעיתון, ירכיה פשוקות מעט ומציגות בדיוק עבורי את בגד הים האדום מתוח ביניהן. לרגע רציתי לקום מהמים ולנשק אותה בין רגליה, לגלגל את ראשי במורד ובמעלה הבשר, לחוש את הניילון המתוח מול המצח והלשון. אבל אני רטוב, ואנחנו בפומבי, ופה זה לא הבית. דחפתי את עצמי מול המעקה וצללתי, רגליים כלפי מטה, לתוך המים.
הם היו קצת עמוקים יותר מהמטר ששים וחמש שלי, ותוך שניות מצאתי את עצמי על הקרקעית, ודחפתי את הגוף בחזרה למעלה. לקחתי נשימה וחזרתי פנימה, עד לקרקעית, ושוב החוצה. ושוב. את התרגיל הזה הייתי עושה לפני שנים, כשהייתי ילד, בבריכה של ביאליק. פנימה, עד הקרקעית, ובחזרה החוצה, בכל המהירות. מיד הפסקתי לשמוע את הנערים והנערות, את שאגות הילדים, את הכל. למרות שהייתי בתנועה מתמדת התפשטה בי תחושת נינוחות שלווה. אני יכול להמשיך ככה שעות.
במים לא היה יותר מדי כלור, ועוד קודם גיליתי שאני יכול לפקוח את העיניים. עכשיו פקחתי ועצמתי עם העליה והירידה, והבדלתי בין העולמות לפי הצבע: מתחת למים כחול, מעליהם אדום. לרגע חשבתי שהמציל יבוא להוציא אותי, הרי אני נראה כמי שטובע, אבל נזכרתי שאני מבוגר והמציל סומך עלי שלא אטבע, והמשכתי עוד. בשלב מסוים התחלתי לכופף את הברכיים בכל הגעה לקרקעית כדי לצבור תנופה לקפיצות, וזינקתי מתוך המים כשידי בצד גופי, כמו חץ, כמו בקפיצת ראש אבל החוצה. אבא אמר שאפשר להתרסק.
אני לא יודע כמה זמן המשכתי כך. בסוף התחלתי להתעייף ואחרי קפיצות הולכות וקטנות פתחתי עיניים, עובר מעולם כחול-אדום לשמש צהובה וקולות נערים. הייתי באמצע הבריכה, על קצות האצבעות, ורעות הביטה בי בחיוך, העיתון שמוט על ברכיה.
יצאתי מהמים מטפטף ומתנשף. רעות עטפה אותי במגבת, ובין לחייה העגולות נתלה חיוך כמו שרשרת נייר.
"אתה תמיד כל-כך רגוע כשאתה יוצא מהמים," אמרה, "זה נפלא בעיני."
נחמד, חשבתי, אבל הקול שלה שרט לי את השלווה. חיפשתי תשובה מהירה והתפשרתי על "כן" ממולמל.
"אנחנו צריכים ללכת יותר לים. אפילו באמצע השבוע. נזמין חברים, אולי את יהודה ואשתו, או בני, או…"
היא השתתקה כשהבינה שאני לא באמת מקשיב. באוזניי פעם עדיין קצב הקפיצות, כמו קרום אטום החוסם את הקולות. הבטתי בה כדי לראות אם זו שתיקה של כעס או של מחשבות. שדיה עלו וירדו עם הנשימה.
"לא סיפרת לי איך היה אתמול בלוויה," אמרה לבסוף.
משכתי בכתפיי. לא הבנתי למה היא מעלה את הנושא. הלוויה של הכורדי הייתה איטית ומתישה, מלאה בנשים כבדות וזקנות בוכות. הייתי שם למינימום ההכרחי וחזרתי למשתלה.
"למה זה חשוב?" שאלתי. היא הצטנפה בכיסא הנוח.
"זה לא חשוב. רק רציתי לדעת… איך הרגשת."
זבוב מעצבן הסתובב לי ליד הפנים. רציתי בכל הכוח לחזור לתחושה שהייתה לי בבריכה, אבל לא הצלחתי.
"היה חם," אמרתי.
היא תלתה בי את עיניה בעדינות.
"זהו?"
"זהו."
**
כשתליתי את בגדי הים לייבוש על חוט הכביסה מחוץ לחלון החדר, רעות בחנה במראה את פסי השיזוף שלה.
"היו לו שני ילדים, נכון?" היא אמרה.
לובן שדיה ובטנה השתקף ונגלה לעיני כשסגרתי את החלון. אוזני התפוקקו ונסתמו ועיני ראו רק את הלובן שלה כשהסתובבה וקרבה אלי.
"תני לי עוד זמן," ביקשתי.
היא עצרה באמצע הדרך, נשענת על קצה המטה.
"עוד לא למדתי לטבוע," אמרתי, מקווה שתבין.
כותרת ששמה "כורדי" ?
אתה לא פוחד ממיכה ?
:))
מיכה כורדי?
ומה כולם עושים ערים בשעה כזו? אין לכם בית ספר מחר?
לי אין בית ספר אף פעם.
ומה אתה עושה ער? האא ??
אני באירופה. לי יש מחר יום א" וביום א" לא עובדים כאן.מה התירוץ שלך? עוד נופש פעיל לסינגלים? (-:
אההה
לא נופש פעיל, תתבייש !!
אני בחופש ארוך מאד מאד,
קמה מתי שבא לי, כל יום.
אבל זה עומד כנראה להיגמר :((
חשבתי נופש פעיל בגלל כל החלוקאים.
אני אתבייש ואלך לעמוד בפינה.
בדיוק
ונופש פעיל לא נועד לסינגלים שמעניין להם בחיים ויוצרים כל הזמן,
אלא יותר לזוגות שמשמעממים את התחת אחד של השני, או לסינגלים מהזן הפאתטי קצת …
טוב נו אולי יש גם הסוג השלישי, שהוא סינגלים בסדר בעקרון רק שחוו יאוש מסויים ולכן החליטו על סופ"ש של פו"פ.
אבל איך אפשר לקשר אותי לאחד משלושתם ??
ועוד משהו:
אם אתה כבר מעיד שאתה נכנס למאמריי וקורא,
יהיה נחמד אם גם תשאיר עקבות מידי פעם…
קצת ארוך לי כרגע, אבל הדפסתי ואחזור מאוחר יותר.
זה מה שאני הרגשתי.
מצטערת שאני קוראת רק דברים ממש קצרים בדרך כלל.
זה בסדר, את לא היחידה. זה כנראה פורמט האינטרנט; כמעט אף אחד (כולל אני) לא מצליח לקרוא דברים ארוכים.
שזה מוזר, ומעורר הרהורים, כי יעל ישראל טוענת (בדיון אחר) שב"עולם האמיתי" של הספרות והמו"לות, סיפורים קצרים לא "מוכרים" וכולם רוצים רומנים. אולי האינטרנט יגרום לאנשים לגלות מחדש את חדוות הסיפור הקצר/קצרצר?
קראתי. הכל.
אהבתי, די זורם ואמין.
אני לא בטוחה שהבנתי את הסוף.
אולי אתה ממשיל נישואין עם ללמוד לשחות, והבאת ילדים עם ללמוד לטבוע ?
אולי יש כאן קשר ל LET GO,
היכולת להרפות, כמו שקורה בלית ברירה בטביעה, מאפשרת להגיע למצב בו מחליטים להביא ילדים.
זה מה שאני ראיתי כאן.
הבנת יופי. זו בדיוק היתה כוונתי. יש לי תחושה שהסוף קצת לא מעודן, אבל נסתדר.
אני לא הבנתי עד שקראתי את ההסבר (שאישרת) בתגובה למעלה. הדימוי של הבריכה מסובך בשבילי.
אבל מה שכן משך את תשומת ליבי הוא כל העניין של התקשורת בינם. נראה שיש בינם דווקא קשר טוב, אבל משהו לא תמיד מתקדם בתקשורת, החל מהשורה ההיא על הדרך שלה לשתוק כשהיא חושבת (והצורך לא להתרגז בגלל זה), עבור דרך דמות הכורדי העלום שמרחפת על הכל אבל לא מדברים עליו, וכלה בעניין של הילדים, שהבנתי רק בדיעבד, ולא בכוחות עצמי. כל זה מצטרף לתמטנה אמינה ומשכנעת, והטיפול שלך בחוסר התקשורת הזה מצא חן בעיני (חוץ מאשר בקטע שלא הבנתי).
"לתמונה", לא "לתמטנה". אוף עם טעויות ההקלדה האלה של מי שמעולם לא למדה להקליד בשיטה העיוורת.
הסוף בסדר גמור ועדין.
לא פשוט ללמוד לטבוע לבד, בטח שלא ביחד.
ניסיתי ליצור סיטואציה של זוג שבאמת מאוד אוהב ומכיר זה את זה, אבל משהו יושב ביניהם – כזה משהו-שלא-מדברים-עליו ומסיטים את הדעת ממנו לכל מקום. אני שמח שזה עבר. הדימוי של הבריכה והטביעה בוא מבחינתי קישוט על העוגה, ואולי הוא לא 100% מדויק אבל הוא איך שהדברים עובדין מנקודת מבטו של הגבר. מה שיותר מפריע לי זה שלא נקלק שהילדים הם האישיו המרכזי, הדבר-הזה-שלא-מדברים-עליו, שהגבר מנסה למצוא דרך להסיט את הנושא בכל פעם שמגיעים אליו.
וזו היתה כמובן תגובה לעדה.
למיכל: תודה.
כמו שרונית כתבה, לטבוע זה "לט גו" טוטאלי לאמונה ש"יהיה בסדר", וזה בעיני סוג הקפיצה שצריכים (חלק מהאנשים) בשביל להביא יצור חי לעולם.
אולי, זה מענין.
מפרספקטיבה של 3 ילדים נראה לי שאני עברתי דווקא תהליך הפוך:
היה נראה לי שלהביא ילד לעולם מגיע ממקום של פחות-או-יותר שליטה במצב הזוגי, הכלכלי וכד".
ואז זה מגיע ומתחילה הטביעה במצב הגופני והנפשי ובחוסר הוודאות שעוד מתעצם כשמונח יצור קטן בידיים ולך תדע מה הוא רוצה ולמה הוא בוכה ולמה אנחנו לא מבינים אחד את השניה.ואותו.
לאט לאט לומדים לשחות שחיה בסגנון חדש לגמרי. בעיקר באמת לומדים לצוף לפעמים, לי לקח הרבה זמן למצוא את עצמי בחזרה. גם מבחינת עצמי וגם מבחינת התובענות של העניין.
טובעים ותובעים, בין יתר הדברים שהילדים מביאים איתם.
כך שכל התכניות של חצי-שנה-אתה-חצי שנה -אני וכד" הן נסיון שלא לטבוע במקום שחייבים לטבוע באי וודאות גדולה שמחכה שם, אחרי 9 חודשים.
מהפרספקטיבה של הסיפור זה דווקא לא תהליך הפוך אלא אותו תהליך, רק שהגבר בסיפור *יוצא מהנחה* שילדים הם טובעניים (בגלל שהם תובעניים). הנחה שלפי התיאור שלך אפילו נכונה; והוא בעצם מטיל וטו על כניסה למקום הזה בגלל שהוא לא רוצה ולא מוכן לטבוע.
נכון, אני התייחסתי לאישה דווקא ולתכנונים המוקפדים שלה.
אני חושבת שגם מי שלא מוכן לטבוע אינו יודע מה יתבעו ממנו – לעתים הוא מגלה שדווקא הוא ההורה שטובע בשימחה וכלל לא מפריע לו שאין מציל בסביבה.
כמו בכל דבר בחיים התכניות לא עובדות, רק עוצמת הרגשות שזה מביא קיצונית במיוחד.
תראי, הגבר הזה לא רק לא מוכן לטבוע בילדים, אלא גם א מוכן לטבוע ברגש מכל סוג שהוא – כולל אבל על שותפו לעבודה שמת. יכול מאוד להיות שאם יהיה לו ילד הוא ישתנה, אבל זה לא מה שהוא רואה מהפרספקטיבה המוגבלת של נקודת הזמן שלו.
בכל מקרה, שמח לראותך אצלי בבלוג, ותגובותייך משמחות אותי. יש קפה במטבח, את מוזמנת… (-:
דווקא אני חושבת שהוא אוהב אותה ונמצא שם איתה, בדרכו שלו.
תודה – אני שותה מים וקפה אחד בלבד מוקדם בבוקר, מה שגורם לאנשים להגיד "אל תתביישי", "זה כשר", "אנחנו ממילא מכינים". כל מיני כאלה.
אני לא יודעת למה הכורדי הזה לא כל כך נמצא בנישה שלו בספור למרות שהוא בא לספר על הסחת דעת בגלל שהגבור באבל. הדבר היחיד שהרגשתי ממש בדיוקו כמעט, היה הקשר בין בני הזוג. החשיבות של הרעיה בשאר הרגשתי מצבים לא מעובדים
זה כמוב גם נכון, אבל בין "אוהב אותה ומוכן להיות אתה" לבין "לטבוע ברגש" יש תהום מסוימת
אני מודה שהיה לי לא ברור עניין הכורדי. התפקיד שלו חלול לי מדי… אני חושב שהדרך בה תיארת את היחסים שלהם, לעומת זאת, הייתה יפה ומעניינת. הכורדי מיותר. אבל זו רק דעתי, כמובן.
כותרת מגרה לקרוא.
סיפור נחמד ורהוט, אבל חסר בו "רוע" קצת, אם אתה מבין את כוונתי. למרות שלכאורה יש קונפליקטים בינו לבין רעות, הכל עדיין נחמד וחברי.
הלוואי שכך היה גם בחיים בדרך כלל.
נראה לי שכותרת הרשימה היתה מטעה קצת. "כורדי" אינו שם הסיפור, אלא כותרתזמנית שייחסתי לו במהלך הכתיבה, בגלל השורה הראשונה. חשבתי שיהיה נחמד להפוך אותה לכותרת הפוסט, אך נראה שהיא הטעתה חלק מהקוראים.
תפקידו העיקרי של הכורדי בסיפור היא להראות את הקושי של הגבר להחצין רגש, או אפילו לחוש אמפתיה אמיתית. הוא מתייחס למות העובד שלו במשפט מסמן,לא נוגע, אפילו מסרב לקרוא לו בשמו- הכל כדי לא לגעת במוות הזה, להפוך אותו לממשי.
ה"עובד" שלו ?
חשבתי שה"כורדי" היה המנהל שלו.
מיכה, לטיפולך …
חשבתי שבסיפור די ברור שהוא הבעלים של המשתלה (למעשה זה כתוב במפורש). מאיפה הגעת למחשבה שיעקב (הכורדי) היה המנהל?
תזכור שאנחנו מה?
מכל הסיפורים שלך הוא הכי יומיומי, וזה נאמר על דרך החיוב. הכי קל להזדהות עם מה שמתרחש בו.
איזה קטע, רציתי להגיד שתחילת הסיפור מזכירה לי את הסגנון של אחד יואב זאבי שכותב בעכבר העיר, ופתאום אתה אומר ששם הגיבור הוא יואב.
אה, וכל הבלגן במשתלה הזכיר לי את המג"יק בוקס… ואניה שמריירת על הקופה…
"תזכור שאנחנו נשואים".
מופיע כשורה בסיפור, והאמת שחשבתי שהכותרת צריכה להיות כל המשפט, והתלבטתי, ואני עדיין מתלבט.
אגב, את הגרסה הראשונה לסיפור כתבתי אחרי שקראתי ספר סיפורים קצרים של סופר בשם יואב כ"ץ.האם היואבים בעולם כותבים דומה?
תזכור שאנחנו נשןאים. שם הרבנה יותר טוב. אגב, קראת את החתולה של קולט? על חיי הנישואים של זוג צעיר? אתה מוכרח לקרוא. ספר ענקי. ומשהו בסיפור הזה, בתקשורת ךא תקשורת של הזוג, הזכיר לא אותו.
ולגבי סיפורים קצרים. בחיי שלא חשבתי על הרשת כמינוף לקידומם מחדש של סיפןרים קצרים. האמת שזה רעיון מצוין! אומנם אני פועלת כל הזמן לשכנע סוןפרים, ומקווה שבעתיד כגם הוצאות, להעלות ספרים שלא מוכרים יותר, לרשת, בחינם לקוראים, אבל אולי באמת מה שתופס כאן יותר את העין הוא קצרים, ובעיקר קצרצרים.
אתה מציג דמות מעניינת ומסקרנת,השתיקה שלו עוד יותר רועמת משלה,וגם היא די מלאה בתוכןכדמות לא ברור למה הכורדי. אין לו פשוט שום נוכחות בסיפור . חוץ מהשם . אמנם יש פה ביטוי מנוכר שאולי אם תפתח את דמותו מעט יהיה יותר מתאים. הבנתי שהוא שם זמני אבל הוא בפריים.
גם שאר הדמויות יהודה למשל דק כקו של עיפרון. אז אם אתה רוצה את הסיפור כמו שהוא צריך שם אחר.מנוכר כמו שהתכוונת . אם כי יש משהו מאוד אנושי ביואב הזה. מנוכר ומוכר
כן, אני נוטה לקרוא לסיפור "תזכור שאנחנו נשואים", לפי ההצעה של יעל. כל הדמויות שהן בעבודה של הגבר הן מקרטון בגלל שכך הוא רואה אותן. וזה אכן ניכור מוכר אצל הרבה גברים צעירים.
יעל, מה דעתך על חתול שכותב את חיי הנישואין של בעליו (אה, סליחה, נתיניו)?
אני אוהב את זה. את כותבת?
לא (זה נראה כאילו אני קוראת לך כורדי), אבל פעם שמעתי על סיפור שבו הספה מתעדת את הזוגיות ושיברה (וסדקיה בעור המסעד).