הזיוף היפה או האמת המכוערת

במקום תגובה לעדה. ארוך אמנם, אבל יש פורנו בסוף.

מבוא: לשיר פנימה או החוצה

לפני כמה שנים הייתי מעריץ נלהב של הזמרת-יוצרת טורי איימוס. מה שמשך אותי, מעבר למילות השירים ולמוזיקה, היה דרך ההגשה שלה – באופן ישיר, ללא עכבות ומחיצות, תוך התנשפויות והתפתלויות על כיסא הפסנתר כדי להעביר את הצלילים והמלים. בכנות המשתפכת הזו, חשתי, היא באה ופשוט לוקחת את הרגשות שלי ועושה בהם כרצונה.

יום אחד יצא לי לפגוש דרך חברים שלושה חבר'ה, שסופר לי שהם מבינים במוזיקה. להפתעתי הרבה, כשהזכרתי את טורי עקמו שלושתם את האף בסלידה. ומה שהיה מפתיע יותר הוא שאת תגובתם הם תלו בדיוק בגורמים שמשכו אותי – השירה' 'החוצה', אל הקהל, בלי להשאיר כלום מאחור. זה היה, בעיניהם, סימן לחוסר עידון ולסוג של וולגריות, שאין דבר בינה לבין מוזיקה. כדוגמה נגדית, של שירה 'פנימה', הם הביאו את סוזן וגה – זמרת ששרה אף היא על נושאים קשים וכאובים, אבל שומרת תמיד על איזו שירה מרוחקת יותר, מדויקת יותר, מעודנת יותר.

העמדה הזו עשתה עלי רושם רב, כי יכולתי להתחבר אליה: גם את שיריה של סוזן וגה אהבתי מאוד, והדיוק העדין והמופנם שלה הרטיט גם אצלי מיתרים. לא יכולתי להכחיש שיש עוצמה ביכולת לרגש תוך שמירה על דיוק, עדינות, מוזיקליות ו'פאסון'.

אתסטיקה ואמת

זו היתה הנקודה שבה התוודעתי בעצם לקיומן של שתי גישות בנוגע לאמנות. אחת, זו שביטאו אותם מוזיקאים, קובעת שאמנות היא החתירה לאסתטי, ליפה. זוהי גישה קלאסית, עוד מימי הפילוסופיה היוונית, ויש לה פנים רבות; בגירסה המקובלת כיום היא לא שוללת את תיאור המציאות – כולל דברים שאינם יפים, אבל כמו שאמרה עדה, "רוצה למצוא איזו אסתטיקה גם בתיאור של מה שאינו יפה". העידון, המוזיקליות והטכניקה נועדו לפי עמדה זו ליצור אסתטיזציה של המציאות, וכך להגיש אותה לקורא/לשומע/לצופה.

העמדה השנייה, הקוטבית לגמרי, רואה באסתטיזציה את הסכנה הגדולה ביותר שאורבת לאמנות. לפי העמדה הזו, אסתטיזציה אינה אלא שקר נוסף בעולם שכולו שקרעם והסתרות. היא רואה באמנות אסתטית ('אמנות בורגנית') מעין משחק שכל תכליתו היא לרצות את טעם הקהל ולרכך את האמיתות הגדולות לעיסה נוחה לעיכול. זוהי עמדה המעלה על נס את האמת, הכנות, החשיפה. כמו התיאטרון של ברכט, שחשף את השקר הטבוע באשליית הבמה והקהל ('הקיר הרביעי'), עמדה זו מנסה תמיד לחתור תחת מוסכמות האסתטי, לאתגר אותן, לחשוף את האמת המכוערת שמאחוריהן.

שתי העמדות, אגב, אינן מוותרות על הטכניקה ואינן שוללות אותה; אלא שבעוד שהקבוצה הראשונה משתמשת בטכניקה כדי להפוך את המציאות לאסטתית, מפעילה השנייה טכניקות שונות ומשונות כדי לפרק את האסתטיזציה הטבועה בשפה או בתרבות השלטת ולהעמיד את צרכן האמנות בפני אמת צרופה ובלתי-מוגנת. שכן השפה והתרבות התפתחו עד כדי כך שרצף של מלים על נייר, כביכול ללא מחשבה, כבר אינו יכול לייצג את האמת, שכן הוא עובר עיבוד תרבותי שהופנם במשך שנים; שחרור האמת מתוכו הוא מטרת-העל של הטכניקה האמנותית.

עוד הערה חשובה היא שלא מדובר כאן רק על התחום הצר של מיניות וגופניות; שתי הגישות מתייחסות באורח קוטבי גם לחשיפה רגשית קיצונית. החצנה של רגשות ודחפים, שהגישה הראשונה רואה כוולגריות, חוסר עידון ואי-שליטב בטכניקה, היא בעיני השנייה דרך חשובה לחשוף אמיתות.

אני והפילים

אין מה להכחיש: אף כי אני רואה יתרונות בשתי הגישות, הרי שהשנייה מדברת אלי יותר. זה קשור גם לאופי האישי שלי, הנוטה לסוג של אקסהיביציוניזם רגשי, אבל יש גם סיבות. אחת מהן היא התחושה שאחרי אלפי שנות אמנות, מוצו כבר כמעט לגמרי הדרכים להביע יופי (לפי עיקרון הפילים העגומים), ושהשאיפה לאסתטיזציה יוצרת אמנות משעממת שהיא למעשה שחזור העבר. מצד שני, הניסיון לעסוק במכוער, בלא-אסתטי, פותח אפשרויות רבות נוספות.

במוזיקה, למעשה, התהליך הזה כבר קרה מספר פעמים. הרי פעם נחשבו רק מרווחים מסוימים להרמוניים, כלומר נוחים לאוזן, והשתמשו כמעט רק בהם, עד שמלחינים 'חדשנים' בחרו להשתמש במרווחים הלא-אסתטיים האלה במכוון, כדי לעורר בשומעים אי נוחות וליצור מתח. עם הזמן, השימוש במרווחים ה'דיסהרמוניים' הפך לקונבנציה, והם הצטרפו למעשה לקבוצת ה'אסתטיים' ולארגז הכלים הלגיטימי של מלחיני הדור הבא.

הדוגמה הזו ממחישה את אחד מהטיעונים החזקים של תומכי האמנות הלא-אסתטית – חוסר הקביעות של הגדרת היפה. השאיפה לאסתטי אינה יכולה להיות קריטריון מכיוון שהוא משתנה לפי טעם הקהל; לפי העמדה הזו, מטרת האמנות היא לא לקלוע למוסכמות המקובלות של האסתטיקה אלא לחתור תחתן, לשנות אותן, ולקבוע מוסכמות חדשות.

פופ ופורנוגרפיה

אי אפשר להשלים תיאור זה בלי לעמוד  על הסכנות האורבות באמנות 'חשיפתית' ואנטי-אסתטית מהסוג שתיארתי. שתי הסכנות המרכזיות, בעיני, הן פופוליזם ופורנוגרפיה.

ה'פופוליזם' שאני מתייחס אליו מתחיל מכך שהרבה אמנים, מורים לאמנות ומבקרים מאמינים בגישה הזו ושופטים אמנות לפיה. בפרשנות הפופולרית, השאיפה לחשיפה, לאמת, לאומץ ולכיעור מתפרשת כעידוד להקצין עוד ועוד את האמנות כדי להיחשב ל'אוונגרד'. ההקצנה הופכת לערך בפני עצמה, והאמת נשכחת בצד הדרך; המשורר הצעיר, שרוצה להיראות אוונגרדי בעיני המורים והמבקרים, חושב שאם רק יפזר בשיריו קצת קקיפיפיזינכוס יוכל מיד להצהיר עליהם כחתרניים ומהפכניים. אלא שהשימוש המופרז במלים הגסות עושה בדיוק את ההיפך, ובמקום לחשוף את האמת הוא מסתיר אותה במלים שאיבדו את משמעותן ועוצמתן. ב'אוונגרד' שנועד לרצות איזו גווארדיה של מורים ומבקרים אין שום אומץ, אלא רק היצמדות לקריטריונים האסתטייים של הדור הקודם.

הסכנה השנייה היא פורנוגרפיה, ועליה אפשר לכתוב מאמר שלם נפרד. אומר רק שבעיני פורנוגרפיה מתבטאת ביחס האינסטרומנטליסטי שלה למושאיה: בסרט כחול ממוצע משמשת הגופניות רק ככלי להגיע לסיפוק – לאורגזמה – ואין שום עניין בה-עצמה. יצירה חושפנית גולשת לפורנוגרפיה כשהיא משתמש בחשיפה ככלי ומגייסת את האמת ואת ההקצנה למטרת-העל החיצונית ליצירה. התוצאה, כמו בסרט כחול, היא הפיכת החשיפה לבנלית, ופספוס כל גווני הביניים המעניינים שלה. זה כמובן יכול לקרות הן במובן הגופני והן במובן הרגשי; קראתי לאחרונה בדיוק ספר כזה, שמתימר להיות חשיפה רגשית, אוטוביוגרפית, אמיתית ומדויקת ולמעשה אינו יותר ממניפולציה כמעט-פורנוגרפית של רגשות הקוראים.  הרדוקציה הפורנוגרפית חוטאת לשאיפה להעביר אמת באמצעות האמנות, שכן היא מכפיפה אותה לצורך להגיע לסיפוק, ובכך מחזירה אותה למקום שבו מטרתה של האמנות היא לספק את הקוראים/צופים.

שתי הסכנות האלה אינן פשוטות, ויש עוד כמה שאורבות בדרך; אבל בעיני ראוי יותר ללכת בדרך הזו, שבה יש לאמנות מה לחפש גם במקומות הפחות-אסתטיים בחיים ובשפה – כל עוד היא שומרת על נאמנות לאיזושהי אמת פנימית (אבל על זה בפעם אחרת).