בננות - בלוגים / / באותו מקום
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

באותו מקום

אני יודע שהבטחתי פוסט על עריכה ועריכה לשונית, אבל זה מחייב קצת התארגנות, ולא תמיד מקבלים מה שמובטח (מה, צאלה כץ עוד חייבת לי תשובה בענייני ניקוד מלפני ראש השנה). חוצמזה, לא רציתי שיהיו שלושה פוסטים רצופים שעוסקים רק במסביב ולא מביאים יצירות, במיוחד כשלבלוגייה מצטרפים כמה וכמה משוררים וסופרים איכותיים בימים האחרונים. אז החלטתי להביא טקסט, משהו בין שירה לפרוזה, לא ארוך מדי (שהרי יש אנשים שלא קוראים טקסטים ארוכים מדי בפרוזה) אבל גם בהחלט לא ממש שיר. טוב, בלי הקדמות נוספות:

באותו מקום

כל מה שאני רוצה הוא לחיות. נשמע פשוט, כי הרי בכל מקרה אני חי. אבל האם לחיות בחרדה, כשסכין תקועה מלמטה במפתח הלב, נחשב לחיות? האם מאבק מתמיד בחרדה נחשב לחיות? ומאבק כמעט מתמיד?

כשאני נכנס לשירותים בפאב או בבית קפה, בעיקר במקום שאני לא מכיר, תמיד יש לי אותה פנטזיה: כשאצא, הפאב כבר לא יהיה שם, ותל אביב לא תהיה שם, והחיים שלי לא יהיו. יהיה אולי רק חדר לבן שמשתרע לכל הכיוונים, או כר דשא אינסופי, או עיר אחרת, יותר פשוטה: מקום שבו עושים מה שצריך, ואז אוכלים מה שיש, ואז קוראים קצת והולכים לישון.

אני נאחז במחשבה הזו ככל שאוכל, אבל בתנועה הקטנה של ידית הדלת מטה והחוצה מציף אותי גל של אוויר לח, וריח צ"יפס, וסכינים, מזלגות, עיניים, שפתיים, מלים. גל של מציאות שאין בִּלתָה, וחרדה שאִתָה, ורצון לחיות.

7 תגובות

  1. לרגע חשבתי שמדובר בהוא מהמוות הידוע מראש, אבל בדקתי וראית ששם הסכין היתה מכיוון אחר…
    הפנטזיה של האיש נראית לי יותר מפחידה מהמציאות שלו – במיוחד הקטע של החדר הלבן והיעלמות חייו – אבל אהבתי את הפיסקה האחרונה, עם ההצפה המשכנעת של גל המציאות.

  2. רונן, זה נורא יפה.

  3. היי רונן,
    אנחנו חולקים את אותה פנטזיה מסתבר… אתה חושב שזה אומר יותר עלינו או יותר על העולם?
    אהבתי את הסיפור. אפשר לפתח אותו יותר בעיקר בסוף שיכול להיות דווקא אמצע או המשך להתפתחות.
    🙂

    • מעניין שכולם מתייחסים לזה כסיפור, ואילו אני רואה את זה דווקא כשיר בפרוזה. אולי זה בגלל שלא כתבתי את זה על דמות אלא על תחושה אמיתית שלי (כפי שזיהתה מי-טל). קטונתי מלנחש מה זה אומר על העולם, אבל אולי זה אומר משהו על כתיבה (או על משוררים תל-אביביים ותל-אביביים לשעבר).

  4. במילה: אהבתי.

    בעניין העריכה ועריכה לשונית, התחלתי לכתוב על זה בדרת פוסטים בבלוגי הקודם, בעיקר על עריכת תרגום (שזכו להמון צפייה משום מה), אבל משמונה שנים במקצוע בטני כל כך מלאה על ענייני עריכה מכל הכיוונים, וכשייצא לי לכתוב את סדרת הרשימות על עריכה, נראה לי ייצא עשן והקירות של בלוגי יתמוטטו עלי. מחכה לקרוא את שלך.

    • הי יעל,
      שמונה שנים במקצוע – כעורכת או כמתרגמת? (כן, אני יכול לבדוק בביוגרפיה, אבל אני מעדיף דיאלוג).
      בינתיים כמות העבודה הנערמת כל שולחני מעיבה על הסיכוי שהפוסט-על-עריכה ייכתב בקרוב מדי. אולי באמת אני צריך ללכת על סדרה.
      ואגב, אם את כבר כאן, ואת הרי מקורבת לשלטונות, אולי תוכלי להבהיר את ההתנהגות המשונה של הבלוגייה בזמן האחרון, ובעיקר השתלטות הלמ"דים על כל חלקה טובה ובפרט על האותיות א", מ" ו ן" (האם הצירוף "אמן" כאן הוא מכוון או מקרי? תמהני). זה אמנם נחמד מאוד להכיר מלים כמו "ללת" ולשלוח קוראים "לרכיול", אבל זה עלול להפוך למעצבל אם זה לא ישתפל בקרול.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר