מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

קנאה

במסגרת וידויי החטאים של יום כיפור, אחד החטאים שאני חוטא בו וממלא את ישותי לפעמים הוא קנאה מרירה ומעצבנת בכל מי שהוא "אמן עובד", כלומר מתפרנס מהאמנות שלו, או במשחק מלים, מי ש"אמנות אומנותו". בין אם מדובר במיק ג"אגר, סטיבן קינג או צ"רלי קאופמן, יש לי קנאה עזה במי שהגיע למקום בו הוא חי טוב, בלי תירוצים, מיצירות אמנות שהוא יוצר או יצר בעבר.
כי ליצור זו עבודה. וכל עוד אני לא במקום הזה, אני בעצם עובד בשתי עבודות (או בשלוש או ארבע, אם הפרנסה דורשת שתיים-שלוש). שלא לדבר על כך שאמן עובד יכול להשתיק קצת את שאלות המשפחה והסביבה על "מה זה השטויות האלה". כסף אינו קונה עושר, אבל הוא כן קונה זמן, ונכון לעכשיו היה יכול לעזור לי עוד זמן.
הקנאה הזו מידרדרת לפעמים לייאוש, כי בתחום שלי (כתיבה) ובשפה שלי (עברית) אני בספר אם יש עשרה סופרים שחיים מזה. אז המרירות מופנה לסדרי עולם ולסדרי שפה, ולבסוף פנימה לעצמי, כי אם הייתי מספיק טוב הייתי אמור להגיע למדרגה הזו, איכשהו, של אלה שמקנאים בהם.

32 תגובות

  1. מזדהה לגמרי!

    • ההזדהות הזו מאוד משמחת אותי, כי חששתי מאוד מביקורת עם חשיפת הקנאה הזו. תודה!

  2. אפשר להבין את ההרגשה, אבל אתה הרי יודע שמי שעוסק בתחום לא מבוקש ולא יצרני, נשאר לא פעם "עני כעכבר כנסיה" (ככה זה מתואר, בספרות, אם אני זוכרת נכון), ומוכרח להתפרנס ממשהו אחר.
    נקודת האור שיש כאן היא, שאם האומנות איננה פרנסה, לא צריך להתפשר לגביה, לקלוע לטעם קהלים גדולים, להתעסק בפרסומת, ועוד כהנה וכהנה. כי מי שמתפרנס מאומנותו – בשבילו זה עסק, וזה מתנהל כמו שמתנהלים עסקים – כלומר, גם במקרה כזה, לא אומנות נטו. כך שלפעמים נראה לי שאמנות כתחביב עדיפה.

    • עיני התעגלו מפליאה נוכח הכנות. אני מכירה את הקנאה מצויין. היא מתיישבת לי מעל הקבסה כמו עננה רדיואקטיבית כל אימת שאני רואה אנשים, שבעיני לפחות, אין להם כשרון מיוחד, איכות או מקוריות- והם מרוויחים מדהים.
      העננה משתלטת לי על הפרצוף, ומהפה שלי יוצאים נאומים חוצבי להבות על טרנדים מטומטמים, תת תרבות , וכו וכו"- אש ותמרות עשן מיותרים בעליל.
      כי אחר כך אני מבינה שזו אני (הגבירה בחום) שעלי לדעת איך לקדם את עצמי, איך להרוויח מהאמנות, ושוב- כמה מעייף- לקחת את כל האחריות על עצמי.

      עוד חודש יש לי תערוכה. אין לי מושג אם העבודות ימכרו , אם חלק , או כלל לא והקנאה מפנה את מקומה אחר כבוד לאחותה החנונה- החרדה.

    • לעדה,
      אכן יש בזה יתרון (ממש לא בטוח שהייתי רוצה להיות בריטני ספירס) אבל יש לי תחושה (אולי שגויה) שבתחומים שהקהל הכללי שלהם יותר גדול, יש אמנים שמצליחים להתפרנס מזה עם התפשרות מינימלית, במיוחד אחרי הפריצה הראשונית.

      • לרונן:
        ללא ספק יש מי שיכולים להתפרנס מזה, בעיקר בתחומים שיש להם קהל יותר גדול, ובהחלט לא כולם מוכרים את נשמתם לשטן. מה שניסיתי לומר הוא, שכאשר האמנות היא מקצוע, נלווים אליה כל אותם דברים שקשורים למקצוע, וכמו בכל מקצוע, זה דורש גם התפשרויות. לא בגידה ב"אני הפנימי", אבל התפשרויות, וגם עיסוק בדברים רבים שאין להם שום קשר עם אמנות. אני מכירה מקרוב חיים של מוסיקאים, ויודעת קצת על ההתפשרויות שלהם.
        בנוגע לתחום הכתיבה, הדוגמה היחידה שעולה לי לראש היא תחום העריכה הלשונית. יצא לי להיתקל בעורכים לשוניים כשפרסמתי מאמרים מקצועיים. זה עיצבן אותי בהתחלה, אבל למדתי להשלים עם פועלם. כל זמן שהם אינם מתקנים לי את התכנים, אני מוותרת להם. אבל המחשבה על עורך לשוני שיתערב לך בשיר או ברומן שכתבת מעבירה בי חלחלה. לא מפני שהוא אינו יודע את מלאכתו, אלא משום שאומנות צריכה להיות פרטית לחלוטין. אבל אם רוצים להתפרנס ממנה, אין מנוס מלבלוע גם את עניין העריכה הלשונית.

  3. בתור בת לסופרת ומשורר שאף פעם לא הצליחו להתפרנס רק מהכתיבה ונאלצו לעבוד בעוד מליון עבודות (למרות שאני חייבת לומר לזכותם שהם הצליחו תמיד לעבוד במשהו שקשור איכשהו לספרות וכתיבה), ובתור כותבת שנאלצת לעבוד בשלוש עבודות במקביל במקרה הטוב כדי להתפרנס, אני יכולה רק לומר עד כמה אני מזדהה עם כל מילה שכתבת כאן.

    • לי עברון-ועקנין

      אליענה, מי אמא שלך?

    • אליענה,
      שוב תודה על ההזדהות. אולי דווקא העובדה שזה רץ אצלך במשפחה עוזרת – המשפחה שלי אמנם תומכת, אבל תמיד יש את התהייה למה לא יכול להישאר בפיזיקה-מתמטיקה (התואר הראשון שלי). לפחות לא באתי ממשפחה של רואי חשבון (-:

  4. לי עברון-ועקנין

    אתה יודע מה? גם אני רוצה. זה לא היה לי מובן מאליו, יש בזה מחויבות אמיתית לכתיבה וזה גם דורש ביטחון עצמי. אבל היום אני כן יכולה לסמן לי כמטרה לעבוד בכתיבה. תודה שגרמת לי לחשוב על זה שוב.

    • ומי יתבע את עלבונם של העורכים הלשוניים?
      (הייתי צריכה לכתוב בשפת ה-ב"?)

      • לי עברון-ועקנין

        תנינה באמת מאוד נעלבת שהיא צריכה לערוך לשונות בין בננה לבננה.

      • לקיטי: אם כוונתך למה שכתבתי על עריכה לשונית בתגובתי למעלה, תגידי לי, כדי שאוכל להסביר.

        • כן, לזה התכוונתי, אבל לא רציתי להעליב בזה שתחשבי שאני לא מבינה את הצד שלך. בסה"כ זו היתה מין חצי בדיחה. אפשר עוד לבקש סליחה?

          • לקיטי:
            אין שום צורך לבקש סליחה. אם באמת נראה לך שהיה עלבון, צר לי על כך.
            אני לא משוכנעת שאת מבינה את הצד שלי, ואם תרצי אשמח להסביר. לא חייבים.

          • לי עברון-ועקנין

            בתור העורכת הלשונית שקיטי רמזה לנוכחותה, אני מעידה על העדר עלבון. 🙂

          • ללי:
            אם כך מצויין.
            את ההסבר שאיש אינו רוצה בו אגנוז לפי שעה (פרצופון עצוב עכשיו).
            כנראה מוטב כך, כי בשל אורכו היה ההסבר עלול להעמיד את הסלון הנוכחי בסכנת הצפה/טביעה (פרצופון מחייך).

          • לעדה: אני דווקא מאוד מבינה את הצד שלך, בתור זאת ש(עוד) לא עורכת לשונית. גרזנים כבר עלו על פסקאותיי וחתכו בבשר החי ללא רחם. ~קללה באידיש~

          • ואני בטוחה שלרונן לא אכפת אם כן תכתבי. גם הוא מהנפגעים (;

          • לקיטי –
            אז נמשיך בתלונותינו כשרונן יפרסם את הפוסט החדש…

  5. אולי אפתח פוסט חדש על עריכה ועריכה לשונית ושם נוכל לדבר על זה? כי גם לי יש מה להגיד על הנושאים המרתקים הללו.

    • לרונן-
      לרגע נבהלתי, כי חשבתי שאתה מציע לפתוח בלוג נוסף!
      חלק ניכר מהבלוגרים שאני קוראת מנהלים כמה בלוגים במקביל – אין לכם מושג כמה קשה לעקוב אחרי זה… (פרצופון מחייך).
      בעניין הפוסט המוצע: נחכה ונקרא. ומן הסתם נגיב, כדרכנו בקודש.

  6. רונן, כבלוגרית מתחילה קיבלתי את המלצתה החמה של יעל להגיע לכאן ולשוחח על ספרות ומגדר ובוודאי שזה עוד יקרה.

    בתגובה לדבריך אני מציעה גישה רעננה, כזו שתניח את ייסורי המצפון והקנאה בצד.

    בספר שכתבתי "נשות הבמבוק-פיתוח קריירות לנשים" אני מדברת על פיתוח שלוש קריירות במקביל:
    אחת מעשית, שנייה מאתגרת ושלישית רוחנית. יש אנשים שיכולים לשלב את שלושת התחומים ביחד, ויש אחרים שיכולים לעשות שילובים שונים.

    ספרות ומגדר היא הצד הרוחני שלי והיום אני מפתחת אותו גם כתחום מעשי, כלומר גם כפרנסה.

    אני לא בטוחה שזה יכול לעודד את הצד היצירתי שבך, היוצר שלך ושל חברים/ות נוספים שהגיבו, אך יש עוד אפשרויות להסתכל על המציאות.

    בכל מקרה – המשך יצירה פורייה !!!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר