מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
הבטחות צריך לקיים, ולכן הנה הפוסט שלי על עריכה. אבל מאחר שמדובר בנושא עמוס, מסובך ומורכב, החלטתי לפצל אותו (ואת הדיונים שיגרור) לסדרת פוסטים.
עריכה ועריכה לשונית
לפני הכל, הייתי רוצה להבדיל בין עריכה לשונית לעריכת תוכן (או עריכה ספרותית, או סתם "עריכה"). מניסיוני הלא-רב, נדמה לי שמייחסים לעריכה לשונית יותר ממה שיש בה; שני הספרים שהוצאתי עד כה עברו תחת ידיו של עורך לשוני, וקשה לי להבין מה מפחיד בזה. למיטב הבנתי, תפקידו של העורך הלשוני הוא להצביע על מקומות בטקסט שיש בהם שגיאות בעברית וליידע אותי בדרך הנכונה לומר את הדברים; ההחלטה אם לקבל את דעתו או להשאיר את הטעות – מסיבות של משלב, הבנה או מי-יודע-מה-עוד – נשארה בידי (ובידו של העורך הספרותי, אבל עוד נגיע אליו). לכן העריכה הלשונית היא בעיני כלי שמסייע לסופר במלאכתו, ולאו דווקא מכשלה.
עריכה ספרותית היא משהו אחר לגמרי, ובתחום הזה עברתי חוויות מכל המינים, מהן נעימות ומהן מפחידות. עד כדי כך שאני תוהה עם הרתיעה של סופרים מעריכה לשונית נוסעת מכך שלפעמים מבצע אותו אדם את שני התפקידים. לפעמים (בחלק מההוצאות לשירה, למשל) מצטמצם תפקידו של העורך לבחירת הטקסטים (שירים במקרה זה) ולסידורם לספר; אבל יש גם עריכה שנוגעת בקודש-הקודשים, בטקסט עצמו, ועל זה יש לי הרבה מה לספר.
הפעם הראשונה
אני כותב שירים מגיל 14, והפעם הראשונה שחוויתי עריכה היתה גם האחרונה למשך זמן רב. זה היה בגיל 17, כשהייתי במשלחת נוער לפולין מטעם בית-הספר. אחרי הביקור בטרבלינקה כתבתי שיר (בוסרי ומלא פאתוס) והראיתי אותו לכמה חברים. אלה התרגשו מאוד ושכנעו אותי – לא בקלות, יש לציין – להראות את השיר לאחת האימהות המלוות של המשלחת, שהיתה גם מורה לספרות.
החוויה זכורה לי היום, דרך ערפילי הזמן, בתפאורה שבין סרט אימה לפורנו רך. בחדר מלון פולני ספרטני, מואר באור עמום ממנורת-המיטה, הגשתי את השיר לאותה מורה עבת-בשר ועתירת-שיער, והיא חייכה אלי חיוך מרוצה. "אתה חייב לקרוא את זה בטקס באושוויץ," אמרה מיד, ואז לקחה מידי את הדף כדי "לעשות כמה שינויים קטנים". בלי להגיד לי מילה שלפה עט והחלה לסמן איקסים, להזיז מלים מפה לשם ולהוסיף מיליות וסימני פיסוק. כשסיימה נראה הנייר כמו קשקוש, השיר הפך לקיטש מוחלט ואני הייתי נחוש בדעתי לא לקרוא אותו בשום טקס שהוא.
הזיכרון הרגשי מתעקש שברגע שהבנתי מה קרה חטפתי את הנייר מידיה של הגברת ונמלטתי מן המקום. זה כנראה לא קרה, כי הייתי הרבה יותר ביישן אז, ורוב הסיכויים שסתם מלמלתי תודה מבוהלת ויצאתי מהחדר. בחדר המלון שלי העתקתי את השיר המקורי שלי לנקי וזרקתי את הגרסה הערוכה. וזה היה הניסיון האחרון שלי בעריכה עד כיתת השירה של הליקון, שבע שנים אחר-כך.
על כיתת השירה ומה שקרה אחריה אפרט בפוסטים הבאים; נראה לי שזה מקום טוב לעצור, אחרי החרדה הזו.
אם היה לך הכוח אחרי העריכה של המורה להעתיק שוב את המקור ,היית נער נחוש מאוד. מסור לו את הערכתי.
אסף שור עורך שאני עבדתי איתו בהנאה רבה על מאמרי במארב http://www.maarav.org.il/classes/PUAuthorResults.php?authorName=מירי%20פליישר&lang=HEB עד למאמר הלפני אחרון הוא גם סופר וזה היה כל כך מרתק שנשארנו ידידים,וצער רב הצטערתי שאיננו עורך את מאמרי שם יותר ,מטעמי תקציב כמובן. היותו איש יצירתי איפשרה תקשורת מפרה.מה גם שלדעתי
היותו של העורך אדם יוצר בעצמו מאפשרת לו פתיחות
של מי שיודע
שיש לו יצירה משל עצמו
ומונעת תחושה כמעט צפוייה
של צרות עין וקנאה.
לכן אני אוהבת
גם מלצרים לא מקצועיים
סטודנטים אורחים לרגע
הם יודעים שזה לא סוף הדרך בשבילם
שוכחים פה ושם
אבל מחייכים פנימה.
דומה אבל שונה. וזהו שיר הלל לעורך הלשוני היחיד שהיכרתי
וזו הזדמנות להודות לו.
והוא גם חתיך. :))
הבעיה שלי כעורכת עם עריכה לשונית, קשורה גם לעניין האחדת הכתיב. זה דבר שאני יכולה לכתוב עליו דיסרטציה שלמה. כל כך הרבה סגנונות להאחדת כתיב, לכל הוצאה ולכל עיתון, ואפילו הכי זניח, יש את הכללים שלו. והתהייה העצבנית ורבת השנים שלי כלפי הוצאות וספרים היא: רבק, למה לא לוותר על הכבוד והעקרונות ולתאחד כולנו מתחת למטריית הכללים של אקדמיה ללשון? זה יעשה לנו העורכים חיים הרבה יותר קלים.
לגבי יתר התחומים של עריכה לשונית: עורך לשוני טוב ובעל הרבה ידע, יכול לפעמים למצוא טעויות או להציע הצעות ממש טובות. זה אני אומרת מניסיוני כסופרת.
אשר להבדל בין עריכה לעריכה לשונית. ברוב ההוצאות מבקשים שגם אעשה עריכה לשונית פלוס האחדת כתיב, בנוסח לעריכה התוכנית – עד כדי כך הניצול גדול. ועל זה עוד אייחד פעם רשימה: הניצול המכפיר של העורכים בארץ.
העריכה הלשונית היא באמת זניחה, ואינה נוגעת ממש לטקסט. זאת לעומת עריכת תוכן שפולשת אל הטקסט עצמו. מניסיון, עורך טוב הוא בדרך כלל יוצר בעצמו, משורר או סופר. זו לפחות ההתנסות שלי מעבודה על ספריי עם עורכים כאלה ועורכים כאלה. אני חושבת שעורך שהוא גם יוצר בעצמו מחונן ברגישות לשונית רבה יותר. אני מרגישה שגם עובדת היותי סופרת עוזרת לי להיות עורכת טובה יותר, וגם עוזרת לי לשכתב ולערוך את עצמי, כך שכיום כמעט איני זקוקה לעריכה. בכלל, לדעתי כל סופר צריך גם לערוך אחרים אם אפשר, כדי שיידע לערוך את עצמו טוב יותר.
בעיקרון, לדעתי ההפרייה שמתקיימת בין כתיבה, עריכה וביקורת לא תסולא בפז. כותב שיכול לעשות את הכל, ייצא נשכר בכתיבתו.
תודה על התגובה המרתקת. אני לא ממש יודע אפילו מה זה האחדת כתיב, אבל היה מעניין לשמוע על כך.
האיחוד הכפוי של העריכה התוכנית והלשונית נראה באמת כסוג של ניצול, ולמזלי לא נתקלתי בו בינתיים. אבל אני מאוד מסכים גם להערה שלך לגבי סופרים ומשוררים כעורכים (כל העורכים שעמם עבדתי היו משוררים בעצמם), וגם לכך שחשוב לערוך אחרים; אני מתנסה עכשיו לראשונה בעריכת ספר של מישהי אחרת, וזה מלמד אותי הרבה על הכתיבה שלי ועל כתיבה בכלל.
נראה לי שמדובר על כתיב מלא וכתיב חסר בעיקר. יש מקומות שכותבים "כול" ולא "כל" כשהמילה אינה ביחס, יש כאלה שאוהבים להוסיף וא"וים ויו"דים לרוב ויש כאלה שמעדיפים שלא. תתקנו אותי אם אני טועה.
נכון.
אני נתקלתי רק בעריכה לשונית (של כתבי עת מקצועיים), שאמנם לא היתה אלימה במיוחד, אבל לא תמיד ניתנה לי המלה האחרונה בעניין, וקרה שהתעלמו ממחאותי. כל זמן שמדובר בענייני הגהה וכתיבים חסרים ומלאים ופונטים ומרווחים וכיוצא באלה, אני לא מתווכחת, מה גם שבדרך כלל מדובר במדיניות של כתב העת, ואין סיבה שאתערב בזה. אבל היות שגם אני יודעת דבר אחד או שניים על הלשון העברית (ויוצאת מנקודת הנחה שכל מי שעוסק בכתיבה יודע אף הוא), זה מקומם אותי כשמתקנים "שגיאות" של "סגנון", ובהיסח הדעת (ואולי בשל חוסר רגישות לשונית מספקת)עושים, תוך כדי תיקון, טעויות של החלפת משלב, למשל. התוצאה יכולה להתקבל, למשל, עם נופך חז"לי חגיגי במיוחד, שאני אינני מעוניינת בו בקונטקסט מסויים. מחאותי במקרה מן הסוג הזה לא הועילו לי.
הפתיע אותי גם שבארץ, יותר מאשר בכתבי עת אירופאיים (טובים), נדמה היה שבכל דבר אפשר להתערב (כמעט כתבתי "נדמה היה שהכל תקין", ברוח "הכל שפיט" של השופט אהרון ברק, אבל זה לא יוצא מתאים).
לכן אני יכולה לנסח זאת כך: ברגע שיוצא לאור טקסט ששמי חתום עליו, פירוש הדבר שאני נושאת באחריות מלאה לכל אות ולכל פסיק שיש בו. לכן כל שינוי מוצע חייב להתקבל על דעתי, ולא – יש כאן פגיעה בקניין הרוחני שלי (אמנם ביטוי קצת חגיגי, אבל יש לו משמעויות מעבר לתחום הכספי והריווחי – משהו שקשור ל"קודש הקודשים" שהזכרת). אפשר לסרב לקבל מאמר שלי – אבל אי אפשר להכניס בו שינויים בלי רשותי.
קרה גם שבעת העריכה שינו בהיסח הדעת עניינים של תוכן (וכאן למזלי כן התחשבו במחאותי).
במה שנוגע לעריכה ספרותית, שבה, מטבע הדברים, לצורה יש חשיבות לא פחותה מאשר לתוכן – זה נראה לי עניין אפילו רגיש יותר, אבל אם אתה אומר שבסופו של דבר דעתך היא הקובעת, אז לא נורא.
בעריכה ספרותית הווטו נתון תמיד לסופר, אין בכלל שאלה. זה לא אומר שאין ויכוחים בין הסופר לעורך לפני כן. יש ועוד איך, וכל צד מנסה להשפיע על הצד השני להסכים. אבל על פי רוב זה לא מגיע למכות. איכשהו מסתדרים באמצע. למרות שידועים מקרים של עורך מסוים שכופה את עצמו בשל מעמדו הרם, וגם ידועה סופרת מסויימת שעזבה את ההוצאה בגללו. אבל רוב העורכים יודעים את מעמדם, ורוב הסופרים מבינים שהעורך רוצה בטובתם.
אדרבא ואדרבא, לפעמים אני רואה ספרים שברור לי שהעורך היה רך מדי עם הסופר והתרשל בתפקידו כעורך, ולו חתך עוד יותר בבשר החי, היה הספר משתפר פלאים. וזה, חבל לי לראות.
לגבי העריכה הלשונית שהזכרת, שגם לה יש חשיבות, הרי שבדרך כלל, לפחות בפרוזה, גם כאן ניתנת הבחירה האחרונה בידי הסופר. אך אכן, כדברייך עדה, לא כך הדבר בטקסטים וכתבי עת מקצועיים (ויצא לי לערוך גם כאלה). כאן על פי רוב העורך הלשוני הוא האחרון שנוגע בטקסט, וכבר ראיתי דברים מגונים ממש שעשו עורכים לשוניים.
בכלל, ליבי כבד מאוד על מקצוע העריכה, כולל עריכת תרגום. אני חושבת שיש עדיין עורכים שמזלזלים בעבודתם כי משלמים מעט, וכאלה שהם לא מספיק מנוסים, וכפי שאמרתי, לדעתי עריכת פרוזה צריך לתת לסופרים ומשוררים בלבד. אני יכולה לספר שכאשר אלי הירש ערך את ספרי "סוף סוף רומן", והעריכה היתה מינורית (גם כדבריו), בכל זאת במסגרת "המינוריות" הזו היו לו כמה הצעות גאוניות שהקפיצו לפעמים משפט או פסקה. וזה רק מפני שהוא משורר, והטקסט היה בו משהו שירי, שעורך רגיל היה מפספס. זה ברור לי.
לגבי עריכת תרגום, בטני אף יותר מלאה, ויש רבות בליבי נגד מתרגמים, אני מודה. ערכתי כל כך הרבה ספרי תרגום, ולפעמים נדמה ל שאוזניי יצמחו מרוב כעס על רשלנות המתרגמים. בסדרת הפוסטים בבלוג נקודם, שעסקה בתרגום, הבאתי גם דוגמאות, והרבה מתרגמים הגיבו. בכלל, הייתי שמחה לו היו מתקבצים כאן עוד עורכים ומתרגמים לדיון הזה. זה כל כך חשוב בעיני.
הנה דבר שלא ידעתי – שבמאמרים בכתבי עת העורך הלשוני הוא האחרון שנוגע בטקסט. זה יכול להסביר את הכעס עליהם. מצד שני, אני יכול להבין גם את השיטה הזו: אני עובד כמתרגם של ספרי טיולים, והעורכת שלי היא כמובן האחרונה שנוגעת בטקסט; אבל כאו זה ממש לא מזיז לי, כי לא מדובר ביצירה שלי (ולא ממש מדובר ב"יצירה" בכלל). נראה שמאמרים נופלים בתחום האפור בין "יצירה" לבין התחום המקצועי – אני יכול לראות איך עורך/עורך לשוני יחשוב שדעתו המקצועית קובעת ואילו היוצר ייפגע. לא חשבתי על זה – תודה.
על תרגום אני מציע שנפתח נושא אחר, כי גם זה נושא כבד ולאו דווקא עם אותם דגשים…
?
!!!
כנראה שמה שאמרת שמאמרים הם פחות יצירה ולכן הרגישות לעריכה קטנה יותר. אבל זה גם נראה לי קשור קצת למזג. עריכה לשונית עדינה לדעתי לא היתה פוגעת בי , כשיש כמובן מקום לאמירת המילה האחרונה שלי.
אינני יודעת אם יש אופציה כזו. אודה לך אם תאיר את עיני
יש אופציה כזו בטקסט ספרותי; אין לי מושג איך עובדים כתבי העת המקבלים מאמרים.
התכוונתי בטכסטים ספרותיים.
האם זכות המילה האחרונה למשורר/סופר או לעורך הלשוני.
אם כך הדבר נראה לי שעוד עין יכולה לעזור לחדד את האמירה . עין לא צרה , כפי שכתבתי
בינתיים בשני המקרים שעברתי עריכה על טקסט ספרותי, זכות המילה האחרונה היתה שלי, או שילוב שלי ושל העורך *הספרותי*, והעורך הלשוני עבד בשבילנו. אני לא יודע, כמובן, איך זה במקומות אחרים.
מירי, ברור שלסופר!!!! אוי ואבוי אם היה אחרת. אבל יש נטייה משני הצדדים לשכנע, ובסופו של דבר מגיעים לאיזה שיווין, זה אני יכולה לומר גם כסופרת וגם כעורכת. במקרה של ספרות יפה, העורך הלשוני עובר אחרי עורך התוכן, ואז קורא את זה הסופר, ואיכשהו מגיע לגרסה הסופית בהסכמת עןרך התוכן. וכן, קורה שעורך לשוני לא ממש יורד לעומק הטקסט, ומשנה לשפהה גבהה יותר, וכו", ואז כמובן שלא מתחשבים בדעתו. עורך לשוני לא קובע שום דבר בעריכת טקסט מקור. בתרגום כבר נתקלתי במגיהים שעברו אחריי וקלקלו. זוועה.
לעומת זאת, עבדתי איזה זמן בהוצאה של האוניברסיטה בת"א, עשיתי עריכה לשונית והגהה, ואני הייתי זו שעברה אחרונה על הטקסט. וכן, בהחלט שיניתי לעורך דברים.
יעל, אפשר לינק?
אני אנסה לפשפש בבלוג הקודם ולמצוא.
לעדה
השבוע יצרה אתי קשר עורכת לפני הוצאה לאור של מאמר מקצועי שלי.
כ-20 איש מקצועיים בתחום עברו עליו והיו כמובן הערות וחזרות ושוב ושוב.
פתאום היא שאלה שאלת עריכה "תמימה" שממנה יצאה תובנה חדשה לגמרי לגבי הנושא.
זה היה יותר ממעניין.
אני לא בטוחה שהיא התכוונה אבל גם זה קורה.
הסיפור של רונן הזכיר לי את החוגים בדרמה בביה"ס. שם תמיד אמרו שיש לי כשרון לעניין (כשרון אולי, חשק לעניין לא ממש, מעולם).
איך המורות הדראמטיות היו הופכות אותי לנואמת בטלנובלה או יותר נכון בפארודיה על טלנובלות!
אולי אכתוב על זה פעם.
בכל מקרה היכולת לרמוס את פינת היצירה האישית הוא מומחיות בפני עצמה.
רונן, אני רוצה לבקש בקשה לא מקובלת ואולי מעט חוצפנית לקידום עצמי. אני יכולה לעשות את זה פה?
כן.
רונן, הרבה תודה. אני רוצה להתנצל מאוד בפניך ובפני מי שקורא על שאני מנצלת במה זו שטיבה דיון מעניין בענייני עריכה, לקדם את ענייני האישיים. אני מתנצלת אם למישהו זה צורם בעין ומכעיס.
אני רוצה לעשות הסבה מקצועית לתחום העריכה (והתרגום). אני יודעת שעורך לשוני, רצוי שילמד את הנושא ויקבל תעודה. אני תולעת ספרים (טוב, פעם הייתי יותר), כותבת מתחילה-חובבת, עם קשר נפשי חזק למילה.
לפרנסתי ולמטרות תשלום שכ"ד אני קלדנית, ולמרות שכביכול זה אינו במסגרת התפקיד (נגיד), אנשים בעבודה מכירים אותי וסומכים עלי גם לערוך את מה שהם כותבים, לתקן נוסחים ולהציע הצעות (בעיקר צורניות, כי בתוכן ממש אני לא ממש בקיאה). על תיקון שגיאות כתיב אני בכלל לא מדברת (למרות שהיו דברים מעולם…).
כמו שכתבתי למעלה, חוויתי ניסיון פורה ומחכים ביותר בעזרה בעריכת העיתון שלנו, ועשיתי עוד כל מיני דברים במסגרת תחביב שאני לא אפרט, כי זה לא קורות חיים פה.
אילו סיכויים יש לי להשתלב במסגרת המגבלות שמניתי? כיצד? מהן הדרישות לעורך ספרותי? האם בתחום העריכה הלשונית יש גם "אזורים אפורים"?
אני אודה מאוד לכל מי שייעץ, יסייע ויכוון. (:
אני שולחת לך מייל.
קיטי, פשוט תפני להוצאות. זה קל יותר בהתחלה בהוצאות קטנות. אני עשיתי הסבה בגיל 39 מביקורת קולנוע שעבדתי בה 14 שנים, לעריכה. אומנם הייתי שנים עיתונאית, אבל לא עורכת, והתקבלתי לעבודה בהוצאות קטנות בתחילת הדרך.
אז פשוט לשלוח מכתבים. ישנן הוצאות שעושות בחינות עריכה. לא אומר שזה קל, בהחלט צריך לפלס דרך, אבל זה אפשרי. אפילו בלי קשרים. התמדה בעיקר.
כן ולא, לי. אני יכולה להביא מקרה של עורך לשוני מאוד פופולרי, אחד מהכי מבוקשים בארץ, לא אנקוב בשם. אכן הוא עשה עבודתו היטב על ספר שלי שיצא בעם עובד, ואפילו גילה טעות תוכנית קרדינלית (טעיתי בשם של ראש ממשלה ישראלי בשנות השישים), אבל מצד שני דווקא הוא!!! לא קלט ושיבש את המשלב. הוא תקע מילה גבוהה בטקסט דיבורי. ואחר כך שינה מילה בלועזית, שהיתה לה משמעות קרדינלית, לעברית תקינה. אז יש ויש.
אני כעורכת תוכן, עושה, בין אם מבקשים או לא, גם עריכה לשונית. זה בא לי אוטומטי. גם בעריכת תרגום וגם בעריכת מקור. כעורכת תרגום, אומנם איני פוגעת בטקסט, אבל בהחלט משכתבת לעיתים את התרגום, למשל אם הוא לא נכון בעיני, בנוי ממשלב שפה לא נכון, ועוד.
ורני הוא באמת עורך ליברלי ונפלא, הוציא לי הרבה סיפורים בכתב העת שלו ובכל האנתולוגיות שלו, ובכלל, כבר יש לו כאן בלוג, ואני מצפה בקוצר רוח שהוא יעלה!!!! תקראו לו: רני, בוא כבר!!!!!
דיברו כאן על האיחוד הכפוי בין עריכת תוכן לעריכת לשון, ואני (כאן המקום לומר שאני עורכת לשון) מרגישה לפעמים ההפך: הפרדה כפויה. ההפרדה בעיניי היא בין העריכה לבין הגהה והאחדת כתיב. עניין השגיאות רלוונטי להגהה, ואילו בעריכה (גם אם היא "רק" לשונית) שמים לב לדקויות כמו הזרימה של הטקסט, האחידות במשלב שלו (למשל, כשכותבים באותה פסקה "יש לי את הספר" ו"אינני רוצה" – זה צורם). כשמדובר בספר מקור או בתרגום של מתרגם אמן שניכר שחשב על כל מילה זכות הווטו היא של היוצר.
בתור סופרת עברתי גם חוויה נעימה של עריכה על ידי רני יגיל בהוצאת גוונים. הוא החמיא לי שלא צריך לערוך אותי, אבל במקומות המעטים שבהם הוא הציע הצעות, הן היו מוצלחות מאוד.
הנקודות שהעלית מרתקות, ובא לי לענות עליהן, אבל זה בדיוק מה שאני מתכנן לפוסט הבא בסדרה, ונראה לי שאענה שם. בסדר?
אני אחכה בסבלנות.
נראה לי שעל אפך ועל חמתך ועל גיסתך, זה עומד להיות פוסט רב-תגובות ופופולרי.
למה זה נוגד את הגיסות?
🙂
אני די "בתולה" בנושא העריכה – משני צדי המתרס.
אני חברה בארגון ששמו "שגרירות סאנידייל בישראל" שמטרתו להאדיר ולנתח למוות באמצעים שונים ומשונים את יצירתו של ג"וס ווידון. הארגון מוציא פעמיים בשנה פאנזין (מגזין חובבים) ובו מאמרים וסיפורים. בשנה שעברה השתתפתי בסדנת כתיבה חינמית שארגנה השגרירות, ובמסגרתה הכרזנו על תחרות סיפורים שנושאם "פה ושם בארץ ישראל". טוב, בסוף לא היו כל כך הרבה סיפורים ו-4 מביניהם התפרסמו במגזין, ביניהם שלי.
אך אליה וקוץ בה. כל סיפור היה צריך לתפוס לא יותר מעמוד אחד, כלומר 500 מילה (600 בדוחק), ועל כן תבעו ממני להעלות גרזן על הסיפור. אני שיפצתי, אך כדרכה של אם, ריחמתי על בני-עוללי. או-אז הגיעה העורכת, עלתה על הטקסט ולא השאירה אבן על אבן. טוב, אני מגזימה, כמובן. העורכת היא אדם מקסים ומוכשרת שאני מחבבת מאוד והיו לה כמה הצעות פרודוקטיביות, והיא גם "עודדה" אותי לבטל את כל הפסקה הראשונה ולבנות אקספוזיציה אחרת, צנועה יותר.
השנה ביקשו ממני להיות עורכת המשנה של העתון ולהחליף עורכות עסוקות, והסכמתי בשמחה. למרות שאין לי כל השכלה בנושא, אני חושבת שאוכל לומר בבטחה שעשיתי את עבודתי בצורה טובה וללא מאמץ ניכר, ולשמחתי לא היתה לנו בעיה של מקום, כך שלא הייתי צריכה להעלות כורת על עולליהם של אחרים. אני יכולה לומר במלוא הצניעות כי לא הותרתי צלקת בנפשו של מי שעבדתי מולו. מי שחושב אחרת, מוזמן להגיד…
מצאתי את הלינק קיטי. זן הרשימה השלישית בסדרה, ובתוכה יש לינקים לשתי הרשימות הראשונות. ועדיין לא התחלתי לומר בהן את קצה בטני המלאה והשגותיי על חשיבות העריכה.
http://www.notes.co.il/yael/29082.asp
הרשימות האלה עוסקות רק בחשיבות העריכה בתרגום.
בהמשך למה שכתבתי למעלה, ולמה שכתבו אחרי:
לגבי עריכת תרגום – אני לא יודעת על זה כלום, וסקרנית לדעת: האם העורך של התרגום יודע את שפת המקור? האם אפשר בכלל לערוך את זה בלי לדעת? אני לא יכולה לשכוח ספר אחד שקראתי, שתורגם מגרנמנית, ונראה היה שמשהו שם השתבש מאד – בתרגום או בעריכה או בהגהה או בשלושתם.
לגבי כתיבה מקצועית – למען היושר אני חייבת להוסיף, שלאחרונה הייתי במשא ומתן עריכתי כזה של מאמר שאמור לצאת בתוך ספר, והופתעתי לטובה ממידת הרצינות של העריכה. שלא כבדרך כלל, שאלו לדעתי בכל דבר ועניין, התנצלו על כל טעות עד שאני עצמי נבוכותי (הו, המשלב!), וכיוצא בזה. אבל זו היתה הפעם הראשונה שנהגו כך בטקסט שלי.
בעניין עריכה ספרותית: אין לי בזה נסיון, אבל אני מודה שהנושא טורד את שלוותי. למען האמת, הניסיון היחידי שיש לי הוא מגיל שמונה(!), כשבעיתון "הארץ שלנו" פרסמו "שיר" ששלחתי (בלי לנקד אותו, למרבה הצער). עשו שם בהדפסה טעות אחת שהחרידה אותי: הזכרתי שם ילדה שהתכוונתי ששמה יהיה איילת (מנוקד בסגול-סגול), ובמקום זאת הדפיסו "אילת", כשם העיר – מה ששבר את דגם החריזה והמקצב. מאז מקנן פי פחד חשדני מפני מה שעלול לקרות לטקסט שלי מרגע שהוא יוצא משליטתי המגוננת, והנסיון שצברתי מאז לא ממש הרגיע אותי.
מה שאינני יכולה לתאר לעצמי – כשמוגש להוצאת ספרים כתב יד של סופר מפורסם, בעל שם וּותק, שמוכר גם מהתבטאויות בעל פה כמי שיש לו מודעות/רגישות לשונית רבה – גם שם מציע האורך להשמיט פיסקאות, לקצר בדימויים, לנסח אחרת? אני פשוט לא יכולה לתאר לעצמי דבר כזה.
ומה בתחום השירה? מציעים למשורר מפורסם לוותר על איזו שורה, להשאיר את זה "פתוח" בסוף, בלי סימני פיסוק, דברים מן הסוג הזה?
מכל מקום, היות שאמרתם שהמלה האחרונה בעריכה ספרותית היא של מחבר הטקסט – נחה דעתי.
אבוי ואבוי. לגבי תגובתי כאן למעלה: העורך הוא שמציע, ולא האורך. גם כשיש שני עשר זוגות עיניים, טעויות בהגהה תשרודנה לעד.
עדה, משתדלים שהעורך ידע את שפת המקור. אם אי אפשר מנסים לעבוד כמה שיותר עם המתרגם ועם תרגומים לשפות אחרות. כך היה כשערכתי את התרגום העברי של "קפקא על החוף" (מורקמי): עבדתי עם הנוסח האנגלי והתייעצתי כל הזמן עם המתרגמת, עינת קופר, שחזרה למקור היפני.
אז צריך להשתדל יותר. פעם, מרכזת המערכת בהוצאה גדולה שעבדתי איתה, רצתה לשלוח לי טקסט מתורגם מאיטלקית, למרות שאיני דוברת את השפה!!!!! כמעט השתבצתי. בעיני, חובה, ממש חובה, שהעורך יידע את שפת המקור, ולא ייעזר בטלפון שבור. וכמובן, בעיני חובה לתרגן מהמקור, ולא כמו שנהגו כאן לפני שנים, לתרגם מאנגלית ספר שתורגם משפה אחרת.
בעריכת תרגום חובה!!!!!!! לדעת את שפת המקור!!!!!!!! בארץ, יש המון עורכי תרגום מאנגלית, ברור, וגם מוציאים הרבה ספרות מתורגמת מאנגלית. יש פחות עורכי תרגום משפות אחרות. אבל חובה שהעורך יידע את השפה, כי מתרגמים עושים עבודתם מרושלת, ומשמיטים שורות ואפילו פסקאות (במקרה אחד שלי נשמטו כמעט שני דפים), ומתרגמים מילים וביטויים באופן שגוי עד כדיה גיחוך, כל שלמעשה אני עובדת מול האנגלית, כל הזמן. אין דרך אחרת.
בעריכת מקור, אפילו עם סופר ידוע, ישנה התערבות רצינית של העורך, כי לא כל הסופרים יודעים לערוך את עצמם, ולעיתים יש להם עודפים וצריך לקצץ, ולעיתים להציע ניסוח אחר, ועוד. שןב, תמיד בהסכמה. אני יכולה לומר מכמה סופרים מבוגרים ומאוד מפורסמים שהכרתי, שישנם כאלה שסומכים מאוד על עורך מסוים, שנדמה לי שכולם יוןדעים מיהו, ומצייתים לדבריו.
ועוד משהו שכבר המון זמן ברצוני לייחד לו רשימה נפרדת: שגם סופר שהוא עורך במקצועו, זקוק לעורך בעריכה על ספריו שלו, שלא לדבר על מגיה. ככה זה. העורך של העורך.
ליעל:
אני מניחה שההתעקשות שלי תיראה ילדותית, אבל בכל זאת קשה לי לבלוע את העניין הזה, של סופרים שאינם יודעים לערוך את עצמם. אני לא מצליחה להבין את זה. הרי עריכה זה חלק מהכתיבה, זה לא איזה מקצוע נפרד. בכל אמנות יש גם טכניקה. גם כתיבה איננה מונחית רק על ידי מוזות. יש טכניקה שצריך לשלוט בה. איך ייתכן שסופר אינו שולט בחומר הגלם שלן? איך ייתכן שסופר טוב ומנוסה לא יודע לערוך את עצמו, לסדר פיסקאות, לקצר אם צריך?
מובן שתמיד טוב שעוד זוג עיניים יקרא את הטקסט ויעלה על דברים שאיש לא שם לב אליהם – אבל הרי לא זו הכוונה המקורית של עריכה.
לכאן נוסף גם משהו אחר, שקשור באופן שבו אנחנו חושבים על השפה שלנו. בעניין הזה יש לי ויכוחים רבים. בישראל נהוג לחשוב, שרוב האנשים "לא מדברים נכון" ו"לא כותבים נכון", ושצריך תמיד איזו עריכה ש"תתקן להם את השגיאות". זה לא כך בכל מקום, ולא לגבי כל שפה. הגישה הזאת היא מזיקה למדי, מפני שהיא מכניסה דוברים וכותבים ילידיים של השפה למגננה אוטומטית. תמיד יש פחד מהאח הגדול שמשגיח ובודק מלמעלה. זו איזו טהרנות לשונית מיותרת, מוכתבת על ידי נורמות שבחלקן אבד עליהן הכלח, ובחלקן הן תולדה של חוסר הבנה בתהליכים לשוניים אוניברסליים. והעניין הזה תורם לסיבוך נוסף של נושא העריכה הלשונית, שהוא טעון למדי ממילא, וגורם לאיזו אנומליה, שבה כותב משכיל ומנוסה בשפת אמו מרגיש תמיד, שיש סכנה שהוא לא כתב "נכון". מין רגש נחיתות, כמעט, שאיננו במקומו.
נכון, ומצד שני אני כעורכת מוצאת את עצמי מתנצלת מראש שאני "לא מחפשת תקניות לשם התקניות", כדי שהכותב לא יתייג אותי בתור עוד נודניקית מעצבנת.
טוב, תעזבי את עניין העריכה הלשונית. בפרוזה אין לה שום "דיבור" אחרון. הסופר רואה את הספר לפני שיורד לדפוס, כך שאף אחד לא שולט עליו. בספרות עיוני, כתבי עת מקצועיים וכו", מניסיוני לפחות הייתי האחרונה שעברה עליהם לפני ירידה לדפוס. אם העורך גרוע, אז כולם נפלו איתו. לכן יש להשתגדל למצוא עורך טוב ואינטליגטי, שלא עובד אוטומטי אלא חושב על כל מה שהוא משנה.
לגבי עריכת תוכן. ישנם לא מעט סופרים שמתקשים לקצר את עצמם. מתקשים להיפרד מטקסט. זו אחת הבעיות. לפעמים גם להם יכולות להיות בעיות בזרימה של טקסט, בפיתוח של פסקה או פרק, וכו". ואני מדברת לא רק מניסיוני, אלא ממה שחברים עורכים מספרים לי. ואפילו מי שהוא עורך וסופר בעצמו, צריך בסופו של דבר עורך. עורך הוא לא תליין, הוא לטובת הספר.
אחד הדברים שלמדתי, תחילה מאלי ואחר כך כעורכת בעצמי, זה את המקום שממנו בא העורך, לעומת המקום שממנו בא מבקר, כי שנינו התחלנו כמבקרים ועברנו לעריכה. עורך בא ממקום של תמיכה ואהבה, ואין מצב שאתה לא מתאהב בספר שאתה עורך, ומרגיש חלק ממנו, ורוצה הכי טוב בעבורו. אז מה כבר יכול עורך לעולל רע לספר? הרי הוא לטובתו לגמרי. ואם יש חילוקי דעות, מתגברים עליהם.
כמו באמנות ויזואלית . שיתוף פעולה אמן אוצר זה מאסט. ותודה לאל על כך.
כמו שאמרה לי פעם נעמי שלו שאצרה את תערוכת היחיד הראשונה שלי- לשנינו יש אותו אינטרס. ככה נראה לי גם סופר-עורך. כשאני רואה פרסום על תערוכה ללא אוצר , אני בדרך כלל חשדנית.ואוצרים כמו עורכים רצוי שיהיו אמנים פעילים.
בהחלט. וככה ספר בלי עורך. אם להיות בנאלית: אז אם סופר הוא האימא, העורך הוא האבא. בחיי.
ליעל:
אבל לפי הגדרת האמא-אבא הזאת, יוצא שכתיבת אמנות היא עבודת צוות. האם אין מקום לאפשר להשאיר על כנה את תפיסתה כעבודה פרטית מאד?
ואגב, אם באמת תייסדו איגוד מקצועי, כדאי היה גם להתארגן למען רישום מפורש של שם העורך, אפילו אם הוא לא ממש האבא. אני בדרך כלל מוצאת בצד הפנימי של עמוד השער רק כיתוב כמו: "עורכי הסידרה: פלוני ואלמוני" – אבל זה לא נותן לי מידע על זהותו של מי שערך את הספר הספציפי.
עדה, תקראי את הפוסט שלי היום. זה לא יחסי צוות, חלילה כי הסופר הוא זה שכותב. אבל העורך עוזר לו בהרבה אהבה לעשות את הספר הכי טוב שיש. אלו יחסי אהבה. לא כפייה.
עדה,
את צודקת בעניין אזכור שמו של העורך. אני רבה על זה כבר שנים בהוצאות. בעריכת תרגום על פי רוב בכלל לא מאזכרים, למרות שפעמים רבות העורך הוא זה שעושה את הספר, כי התרגום זוועתי. בעריכת מקור כן נהוג לאזכר שם עורל.
מסכים מאוד. יותר מזה: כשאני רואה ספר ללא עריכה (או שהעריכה הסתכמה בכך שהעורך שם את שמו על הספר) אני מתחיל לחשוד. זה קורה לא מעט בתחום השירה בארץ, וגורם ליציאת ספרי שירה ארוכים מדי ובעייתיים.
טוב, כולנו מסכימים כמה חשוב מקצוע העריכה. אבל לקפח אותנו ממשיכות ההוצאות ובגדול. מתי נצא מהאפטיה ונקים ארגון מקצועי?
לרונן –
אבל כשאתה אומר שספר שירה יצא ארוך מדי – אתה מתכוון לכך, שהעורך היה צריך לדאוג שלא כל השירים ייכנסו לספר? ואם כך, אז זה פן אחר של עריכה, שאיננו קשור בהתערבות בתוך הטקסט, אלא בסינון טקסטים שונים ובהחלטה שחלקם לא ייכנסו לספר המוגמר? ואז זה עניין שונה ממה שדיברנו עליו.
לעדה – זה בעיני שני פנים של אותו עניין. הסינון נתפס כפחות פולשני, אבל הוא בעצם חלק מאותה עבודה (ואני גם אתיחס לזה בפרק ג", בתקווה מחר)
זה מה שקרה לך עם קפקא על החוף, נכון, לי?
מה קרה לי עם קפקא על החוף? (לא ברור לי למה שרשרת).
שהתאהבת.
עדה, לי שלחה לי לא מזמן לינק של מנחם פרי שמדבר על הדברים האלה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3406822,00.html
כמו שאת ואחרות פה אומרות, חשוב שתהיה עריכה. גם כשקראתי ראיון עם הרלן קובן שאמר שהוא לא צריך עריכה, זה עצבן אותי.
יש מישהו אצלנו בעבודה שהוא בחור מוכשר ופיקח, אבל מה לעשות טיפה דיסלקט. אני מתקנת לו שגיאות וגם מסבירה לו מה עשיתי ולמה ומנסה ללמד אותו פטנטים לזכור את מה שאמרתי (למשל, ההבדל בין עם ל-אם. מורה פעם לימדה אותנו לדמיין חיבוק של ה-ע"), ובכל זאת, הטעויות שלו חוזרות על עצמן, אז אני לא מתעצבנת ומתקנת שוב, כי כנראה שהוא לא יכול יותר מזה. מה שאני אומרת זה שסופר יכול להיות מוכשר בטירוף אבל שיהיו לו שגיאות, וזה לא סותר.
בדיוק אני קורא את האוטוביוגרפיה של גבריאל גרסיה מארקס, בה הוא מודה שעד היום הוא משגע מגיהים ועורכים לשוניים עם הכתיב שלו.
לקיטי –
תודה על הקישור, קראתי בעניין רב. אני מודה שקשה לי עם הסגנון של האיש הזה. המשפט שהיה הכי רלוונטי לעניין שלנו כאן הוא, שהוא כעורך מתערב הרבה, כדי לשמור על קולו הסופר. על פניו יש במשפט הזה פרדוקס, והמראיינת לא ביקשה הבהרות – אבל אני יכולה לנחש למה הוא התכוון, וגם את זה לא קל לי לקבל.
אני אינני שוללת את חשיבות העריכה, ולא את העובדה שלסופרים יכולות להיות שגיאות – אבל הכל עניין של מידה.